לפני 4 שנים. 2 בדצמבר 2019 בשעה 11:36
כשכולם מסתכלים עליי ואני לא רואה אף אחד, אני נדלקת
העיניים שלי בורקות וחיוך נמרח על שפתיי
התאורה המסנוורת מונעת ממני לראות את 400 האנשים שיושבים מולי כקהל וממתינים למוצא פי
אני עכשיו עומדת כאן ושולטת בכל - מנחה, מתזמנת, מזמינה, מגישה בדיקציה הנכונה לכל מילה בכל משפט
והכי הכי אני רוצה לחזור לאחורי הקלעים ולפשוט מעליי כל בגד שמכסה פיסה מעור גופי הנוצץ תחת האור הצהוב
להישאר במגפיי העקב השחורים שלי ולצאת בזחילה לקדמת הבמה כשכל אחד מיושביי האולם מוזמן לעשות בי כרצונו
