"אני עסוק, נכנסה לי עבודה, לא אוכל להגיע..."
כך נפתחה שיחתנו האחרונה, פניי נגעו ברצפה, מאכזבה.
"ברכה והצלחה" עניתי, בקול רפה, אוזרת בתוכי כוחות לנשום, הימים רצים לי בראש אז מתי? עוד שבוע? מתי שוב?
ואז, כעבור כמה שניות של נצח, אסמס המשך "ו..."
השבתי "ו...מה אתה רוצה שאגיד לך"
"שתעלי על רכבת ותבואי לקבל את מה שאת צריכה !"
החסרתי פעימה, אפילו שתיים. מרוגשת מעצם העובדה שהוזמנתי אליו, למגרש הביתי שלו, איפה שהוא הכי טבעי עם עצמו. לא עלה בדעתי להציע, הרי הכל הולך בדרכו שלו, בזמן שלו, איפה שנוח לו ואיך שבא לו....אותי....איתו.....
לבושה על פי הוראותיו עולה על רכבת, דחוסה באנשים, מכל הצבעים, אני רואה רק חיילים, חתיכים, חסונים, במדיהם השונים....חחח ילדים/גברים, תוהה אם מי מהם היה מנחש מה אני לובשת מתחת ללוק "בית המשפט" או לאן מועדות פניי ובאיזה פוזיציה אהיה קשורה תוך פחות משעה?! פחות משעה, פחות משעה...זה הזמן שיש לך לנשום סדיר עד שתמצאי עצמך גומרת בשרשרת מטורפת של אורגזמות, מוריקה ממעמקי המיניות שלך את כל שאגרת במיוחד בשבילו, נוחתת עליו כמו עלה נידף עם דופק מוטרף.
הנוף המרהיב בדרך עוצר נשימה, חלונות עטופי אבק גורמים לי לחשוב שאפור וסגרירי בחוץ אבל תכף יהיה חם ולוהט, יותר ממה שאני יכולה לתאר. שום גשם לא יהיה פה רק זירמתי המטפטפת בכל נגיעה שלו שם, במקום ההוא, הברז הפרטי שלי.
צ'יק צ'אק, הרכבת נעצרה, פוסעת לכיוון היציאה, כמעט בלי אוויר, הוא מחכה לי, ברכבו השחור הנוצץ, מחייך חיוך ממזרי לעברי, חיוך של "אוח מה אני הולך לעשות לך", יורדת מדרגה מדרגה, זהירות לא למעוד, עקבים כאלה צריכים להוציא מחוץ לחוק ועוד באמצע היום, פאקינג תחנת מרכז, את לא משאירה ספק לאנשים, ממש לא, מסתתרת מאחורי משקפי השמש הגדולים, תנועת צוואר קלה, שיער אחורנית, מכניסה אוויר לריאות והופ, נפתחת דלת הרכב, את בפנים, במזגן, ידו משתלחת אל בין רגליי, בודק את מד הלחות, נענית לו בהצמדת הרגליים חזק חזק. זה השלום שלנו...
על פי תנועת הרכבות, שרשרת האורגזמות אכן מובטחת...