הפסיכולוגית שלי עברה מקום
ועל המזל שלי, כמו שאומרים בעברית מדוברת,
למקום שיכול לספק חומר לשנת טיפולים שלמה.
היא עברה לרחוב בו האדון שהיה לי במשך המון שנים היה גר.
רק שמאז עברתי כמה ערים, כמה קשרים וצברתי עוד ועוד חוויות חיים.
ואז כשהיא הודיעה לי על כתובתה החדשה, חשבתי שאין שום סיכוי שאני הולכת לפקוד את המקום מידי שבוע כי הכל יכול לצוף כמו שלולית עצומה שתחזיר אותי למקום שממזמן עברתי. שמילא תפקיד בזמנו אך אינו רלוונטי עוד.
וכל ההצפה הזו בכלל לא מתאימה עכשיו. אני כבר בוגרת, אחראית, אי שם במקומות רציניים בחיים, ואין שום מקום לנוסטלגיה מציפה ומעוררת.
אמרתי לה.
שהמיקום נוראי, שהוא מעלה בי יותר מידי דברים, שלא בא לי לבוא... והיא הכילה, והקשיבה ושאלה.
ואני בכלל המשכתי לדבר על דברים אחרים..
אולי השבוע אחזור לנושא הזה הקטן, איך ולמה, הגעתי לכאן.. למה חזרתי ומה הכתיבה הזו משחררת..
ואולי אספר לה ממה אני גומרת.