פעמים רבות כשאני מעלה את המחשבות שלי על הכתב, אני משתמשת בדוגמאות כדי לתאר אותן במקום פשוט לכתוב אותן. בפעמים הראשונות שAlatar היה נותן לי משימות כתיבה, הרגשתי שחלק ממסע החינוך שאני עוברת תחת השליטה שלו זה להעיף את הדוגמאות, להפסיק ללכת מסביב ופשוט לכתוב את איך שאני מרגישה ממש כמו שאני מדברת.
"אני רוצה לקרוא ולהרגיש שאני שומע את הקול שלך. ".
הוא נתן לי משימה, לכתוב. אז בכניסה למסיבה, כשכולם עומדים בתור, מקשיבים להדרכה של DM שמפרט את כללי ההתנהגות הרצויים במסיבה, החלטתי שזה הזמן הכי טוב למלא את המשימה שקיבלתי. כלומר, הדד ליין להגשת המשימה היה עד שהוא מגיע לכניסה ואנחנו נפגשים. לחץ הוא זריקת מוטיבציה מעולה בשבילי.
יחסית לנשלטת שלא שרדה את משימות הכתיבה של תחילת מערכת היחסים שלנו, אני כותבת הרבה לאחרונה, וזה מבלי שקיבלתי הוראה בכלל לעשות את זה. זהו פער d/s רציני בשבילי. אני שמחה שהוא מאפשר לי את המקום הזה. לכתוב מתוך רצון חופשי.
אני מסתובבת עם כאבי בטן קשוחים לאחרונה. צמאה לשליטה, לכאב, להשפלה, לשימוש קשוח ממנו. אני מתקשרת את זה החוצה אליו, מולו. והוא מבין, ובו בזמן נותן לי להבין שזו לא תוכנית כבקשתי. אני עבד למילים שיצאו ממני.
למרות זאת, ואולי בגלל זאת, ובניסיון להשפיע לשווא על מה שאולי הוא יחליט לעשות לי, אני. ממשיכה לדבר. והוא ממשיך להקשיב לי מדברת. על שליטה ו.. פערים. עם הדוגמאות שאני מרחיקה את עצמי מהן ו שדרכן קל לי יותר לבטא את הרצונות העמוקים שלי, ומכיוון שקשה לי להתאפק אני אזרוק פה כמה.
ערום מול לבוש, נואשות מול אדישות, קור מול חום. חוסר וודאות מול בטחון וידיעה.
אז היה יום ארוך היום. עבודה, לימודים והכול ברצף. ואם כול זה לא מספיק, אז גם לא ישנתי טוב בלילה שהיה. ואני עייפה. ובא לי להתכווץ לתוך עצמי. אני מעדיפה לסבול מכאבי הבטן של הנזקקות שלי ופשוט להירדם עד מחר. שכחתי שאתה מקשיב וסבלנות היא השם השני שלך.
אתה בוחר לי בגדים. סט אדום סקסי שקנינו ביחד, ומבקש ממני בנימוס ללבוש אותו, ואני ממש מתבאסת כי בראש שלי אתה הולך להשמיד לי אותו. ואני חשבתי לשמור אותו למסיבה הקרובה. ואתה לא מוותר לי והבגדים החמים יורדים ומתחלפים במה שבחרת. וקר לי.
אני אוהבת להסתכל עליך מסדר את החבלים. אבל הפעם קשה לי. יש לי גוש בגרון. אני מסתכלת על השעון. הערב יחסית צעיר. פאק.
"שבי".
נשיקה, חיבוק, צמרמורת. ואני קולטת את המראה מולי. ועוד לפני שאתה מניח את החבל הראשון מגיעה ההוראה ממך. "אני רוצה שתישארי עם העיניים שלך על עצמך כול הזמן". אחרי שאתה מוודא שהבנתי את הבקשה שלך, אתה מתחיל במלאכה שלך. אני נכנסת למנח ואתה מניח חבל אחרי חבל. לוקח את הזמן ומשקיע. הייתי צריכה להתחיל לחשוד, אבל לוקח לי זמן כי אני מרוכזת בלעשות את מה שאמרת לי ולחשוב דברים רעים על עצמי. כשאתה מתחיל לסדר על החזה שלי חבל שלישי נדלקת נורה ראשונה. ואני מתחילה לנשום בצורה כבדה. אני מתחילה להילחץ כי אני מבינה מה המשמעות של חבל שלישי והרוגע שלך מוציא אותי מדעתי. הברכיים שלי רדומות ממש, ואני חייבת לשבור סייזה. ואתה לוקח את הזמן בלהסתכל עלי. אני לא אוכל לשבור אותה בלי העזרה שלך. בלי משיכת החבל הפשוטה שלך.
ואתה מקשיב לי, שוב. ועוזר לי לשבור. ונותן לי כמה רגעים של חסד. ואז ממשיך. הרתמה הבאה שאתה בונה עלי כבר לא מותירה לי ספק. ביקשתי חוסר אונים. אני מקבלת אותו, אבל אתה לא הולך לעצור בדברים הפשוטים. אתה מחבר אלי ליין שני ותומך בי קלות ואני עולה לאוויר. והפחד שלי משתק אותי. ואני לא יכולה להגיד לך שהתחושה הזו היא הרבה יותר ממה שציפיתי לקבל. לא קר לי, אני כבר לא עייפה. והדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה עזרים חיצוניים שיזכירו לי מה זה כאב. כולי סערת רגשות, ואני פחדנית. אני מתעקשת לשמור על עצמי, אני מפחדת להתעלף ולהקיא. וכשאני משתפת אותך בזה, התשובה שלך מרגיזה ומהממת אותי בו"ז.
"בסדר. אני אהיה פה כשתפתחי את העיניים שלך שוב.".
כשאני יורדת, אתה שוב לוקח את הזמן ומכביד עלי עם החבלים. אתה מעמת אותי מול הפחדים שלי. נותן לי את מה שביקשתי בדרך שלך. אוהב אותי במקומות הנמוכים האלה. ומסתכל עלי ובא לי לבכות. בכול פעולה שלך אתה מדגיש את הפערים בינינו. כמו פלפל עם אפטר טייסט. זה מתחיל עדין, אבל מחריף אצלי. אני כ"כ מתרגשת שאני שוב לא ישנה, וכותבת את מה שאולי תקרא מחר (אני לא יודעת אם אתה קורא ומתעמק בכול מה שאני כותבת פה או משאיר לי את זה בתור מקום פרטי).
תודה על מי שאתה והמקום שאתה נותן לי.על זה שאתה גורם לי להרגיש הכי יפה. על הסערה שאתה מחולל בי. לאט.
אני באה לחבק אותך. השמיים רועמים ובעקבותיהם גם הלב שלי.