אנחנו יושבים בסלון על הספה האדומה, כאילו אנחנו שווים, רגע לפני שאנחנו מקיימים את הטקס השבועי של לקיחת התרופה שאני שונאת. אתה פורס את הדף הקטן שמקופל לריבועים/ מלבנים קטנים. בזמן שאתה עושה את זה אני מייחלת בלב להיות מקופלת בצורה דומה ותוהה לעצמי ברצינות איך זה אפשרי, הקול הנפלא שלך מתחיל להשמיע את הסיכונים שבשימוש ומהן תופעות הלוואי.
אני אוהבת שאתה כזה. שחשוב לך ללמוד ולדעת כול מה שצריך כדי לשמור עלי. אבל מבין כול הדברים שכתובים שם, איכשהו פוספסה תופעת הלוואי שנקראת 'מחשבות יתר'. זה סוד כמוס שנכנסים לבדסמ, המחשבות לא עוצרות. הן שם כול הזמן, גורמות לחיוכים מטופשים לצאת ממני ולכוס שלי לייצר יותר חומר סיכה. הגוף שלי רועד בכול פעם שאתה מתקרב אלי, ואני נאבקת להנמיך ציפיות, כי כשאת נשלטת. את לוקחת את מה שנותנים ואומרת תודה ושמחה על הזכות הזו. למחשבות יתר על בדסמ עוד לא המציאו תרופה, וטוב שכך, אבל מה ניתן לעשות כדי למנוע מהן להידרדר?
ככול שעוברת השנים, ואני חייה וחווה בדסמ, בין כול מנעד הרגשות שזה גורם לי להרגיש בעקבות הדברים שאני עוברת, אני מוצאת את עצמי מתפתחת ומתרחבת מבחינת הדברים שמעניינים אותי. וכשאני עומדת על קרקע כול כך יציבה אני יותר פתוחה להעיז.
תמיד רציתי לעשות בדסמ מתוך אהבה. רציתי להרגיש עמוק בלב שגם כשאני במקום נמוך מול הדום/ טופ/ הדומיננטי בסיטואציה, אכפת לו ממני. והוא לא יעשה לי דברים במטרה לפגוע בי. ועכשיו אני במקום שרוצה למתוח גבולות, לשחק בקצוות, כמעט כמו ליפול לתוך תהום בלי אמצעי הגנה. ואני לא מבינה למה המחשבות האלה על החפצה, על השפלה קשוחה, על המקום הזה שבו אני מרגישה שלא אכפת לך ממני. גורמות לי לחיוכים מטופשים באמצע היום כשאני יושבת בשיעור או עונה לאנשים בעבודה.
אז השבוע אני מזמינה אוכל. ובזמן הזה משתעשעת במחשבה על מצבטים עם משקל. מתוסכלת מהצורה שלהם שאני לא יכולה לסבול ומחפשת בנואשות משהו שכן שיספק אותי. וכשאני מצליחה למצוא וזה מרגש אותי ואני לא עומדת בפיתוי. כשאני יורדת למטה לאסוף את האוכל שלי ושעתיים אח"כ אותו השליח בדיוק שולף חבילה נוספת של שקית עם טפט של ג'ינס עליה, וממשיך לנהל איתי שיחת סמול טוק על למה אני הזמנתי המבורגר בזמן שהפגישה בינינו היא בסמוך למסעדת המבורגרים בעקבות הפגישה הקודמת שלנו, תופסת אותנו האזעקה.
החיוך המטופש שלי לא יורד בזמן שהפרצופים של האנשים מסביב שאיתם אני נדחסת למקלט תקועים בטלפון ורק שושנה מהכספים, בניסיון להקליל את האווירה המתוחה מסתכלת על החבילה שבידי ושואלת בעליצות : "אז מה קנית?" ואני עונה לה "עדיף שלא תדעי" , כשעדיין יש לי חיוך מטופש על הפנים, אבל אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. וכשהיא עדיין מתעקשת אני מתירה את הסקרנות שלה עם "מתנה לחבר" , והמחשבה על זה שהזמנתי מצבטי פטמות בוולט מביכה אותי עד כדי כך שהיא מצליחה לעזור לי להתגבר על החרדה שאני מרגישה בעקבות המצב הזוי הזה שאנחנו נמצאים בו כבר למעלה משנה.
ואז אנחנו נפגשים. ואני ממשיכה לחייך כול הזמן ואתה שואל אותי למה. אני עונה לך שזה בגלל שנפגשנו. אני מניחה שאני לא ממש משקרת. זה משמח אותי לראות אותך אבל מה שמעסיק אותי באמת זה מה תהיה התגובה שלך כשתפתח את החבילה.
"את הולכת להתחרט על זה".
באמת?