מאיזושהיא סיבה לא ברורה, הבלוג הזה קיים כבר כמה זמן, אבל אני אף פעם לא מדברת כאן על הדבר המרכזי שמלווה את החיים הבדסמים שלי.
חבלים.
זה התחיל מהספר הרביעי של הארי פוטר. בסצנה ההיא שהארי מגיע ביחד עם סדריק בגלל גביע האש שבעצם היה מפתח מעבר לעולם הרבה יותר רע עבור קהילת הקוסמים. לי הוא פתח עולם חדש של פנטזיות, שרק הלכו והקצינו עם השנים. אמנם בניגוד להארי, לא קשרו אותי למצבה בבית קברות עם איום ממשי על חיי.
בגיל צעיר, כשרק התחלתי לצפות בפורנו לראשונה, מצאתי את עצמי מתעכבת על הסרטונים שהציגו נשים קשורות בחבלים. אני זוכרת את הרתיעה שלי. איך הן מסכימות שיקשרו אותן, בעירום, ויעשו להן את כול הדברים הנוראיים שלא יכולתי להזיז מהן את המבט, אלו שבאמת היו מרטיטים אותי מבחינה מינית, ולא כול הדברים הונילים שמלווים את גיל הנעורים.
כשהכניסה לבדסמ התפוצצה על החיים שלי, באותו סופשבוע שבו ביקרתי לדאנגן לראשונה בחיי, וחוויתי את הסשן הראשון שלי בתור נשלטת ע"י גבר, ידעתי שזה יהיה רק עיניין של זמן עד שאמצא את עצמי כמו הבחורות באותם סרטוני פורנו מגיל הנעורים, שהייתי צופה בהם באמצע הלילה בחושך, ומנסה לגמור כמה שיותר מהר, ועם בושה עמוקה. לעזאזל איתי.
אני זוכרת את זה כמעט כאילו זה קרה אתמול, את הפעם הראשונה שבה הניחו עלי חבל. זה קרה אי שם במרכז הארץ, בתחילת שנות העשרים שלי.לפני עשר שנים ו5 חודשים. מפגש ספונטני במרכז הארץ, עם טופ שפגשתי כאן. רציתי ללמוד שיבארי, בימים שבהם לא היה איפה ללמוד בארץ. ואף אחד לא ממש ידע כלום. אבל הוא ידע קצת יותר מכולם באותה תקופה. והוא גם נראה לי נחמד, אז הלכתי לפגוש אותו.
בחיי שרק רציתי להיקשר. רק רציתי להבין למה דווקא חבלים עושים לי את זה. יותר מאזיקים ושקיות זבל וגומיות לשיער. אז כשהיינו בדירה שלו, בשעת לילה שבה אנשים רגילים בד"כ הולכים לישון באיזה ערב של יום חמישי, והוא הניח עלי את החבלים ככה שמצאתי את עצמי קשורה לשולחן הסלון שלו, כשהוא עומד מעלי, קרה לי משהו. הייתי בבית של גבר שפגשתי שעתיים קודם לכן, שחוץ מכמה התכתבויות אני לא ממש מכירה, שהוא מציג את עצמי כשולט ומה שאמור היה להיות שיעור בשיבארי הפך לסיטואציה בדסמית לכול דבר. התחושה של המאבק בחבלים, התחושה שלהם על העור שלי, העקצוצים, התחושה העדינה של הסיבים שגירדו לי. הרגשתי שאני רגועה כמו שהרבה זמן לא הייתי.
אבל חבלים, ובדיעבד זה אחד מהשיעורים האמיתיים שלמדתי, הם לא דבר סטטי. הם גמישים, וכך גם הסיטואציות שהם מובילים אליהם. הטופ שקשר אותי ועמד מעלי, הוציא את חגורת המכנסיים שלו. ובפעם הראשונה שלי אולצתי לחוות כאב שמגיע בזמן שבו אני לא יכולה לזוז ואין לי לאן לברוח. במכות הראשונות עוד רציתי לברוח, אבל באיזהשהוא שלב, מה שברח זה רק המוח שלי. הוא עף למקום אחר, לאותו ספייס מפורסם שגורם לי, הבדסמית הבוגרת שבי לחפש אותו שוב ושוב. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה לא ייגמר. וכשהבנתי מה זה עושה לי עמוק בלב וגם בתוך ...(נוו, אתם יודעים), התמלאתי שוב בבושה עמוקה. אבל בשליטה כמו בשליטה, אני לא מחליטה.
בפרקים הבאים (אם יהיו ואני לא אשתפן), אמשיך לספר על המסע שלי בחבלים. כרגע אני צריכה להתפנות ללמד אנשים אחרים בסטודיו לשיבארי בת"א ( מוריקאי) , איך להיקשר. מזל שהיום כבר יש איפה ללמוד את זה.
ראו עצמכם.ן כמוזמנים.ות.