יש אנשים בקהילה ששמם הולך לפניהם. ולא תמיד זה דבר טוב.
בתור טירונית אמיתית, אני לא ידעתי את זה עליו. אני בחרתי לגלות על בשרי מתוך אמונה שלפיה אני לא שופטת איש על סמך מה שאומרים עליו.
בחרתי -משמע החלטתי.
אני יכולה להגיד עליו גם דברים טובים. יש חלק בי שמאוד מאוד רוצה להאמין שהוא לא מה שהוא באמת. כלומר: שהוא לא טינופת.
אבל יש בי חלק אחר שלא יכול. כי נכוויתי יותר מדי. ממנו.
היום שבו הבנתי, שלא משנה כמה הוא חשוב לי, וכמה הוא יכול להיות אצלי בעדיפות עליונה בשביל להסתכן בריתוק 28 (שבמקרה שלי המשמעות שלו היא 40 + ימים בבסיס) רק בשביל לא לפספס הודעה ממנו, בעוד שאני אפילו לא עברתי לו בראש, והכאב הזה שרף לי את הנפש, הבנתי מה ניסו להגיד לי כול הזמן.
אני כול כך מצטערת שלא הקשבתי. תמיד אמרתי שלכול אחת יש אחד כזה בחיים שלה.
בסגנון של " כול אחד עושה את הטעות שלו. אני אתחיל בך" ו-"הבעייה עם האדם שגורם לך להיות מאושר הוא שברגע הוא יכול לקחת איתו את האושר שלך".
מה שבי שמסרב להאמין, זה שזה לא קרה בכוונה. זה פשוט מי שהוא.
זה לא הופך את זה לפחות פוגע.