מספרים לי שכשהייתי בת 3, יצאתי יום אחד מהבית וירדתי המון מדרגות, עד שהגעתי לכביש. בשלב מסוים מצאה אותי ילדה אחת, חברה של אחותי. שאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי לעבור את הכביש, משום שאמא שלי לא מרשה לי לעבור כבישים לבד. במקום זה, היא לקחה אותי הבייתה. ואמא שלי, שעוד שנייה הייתה יוצאת מדעתה, נרגעה כשראתה אותי בפתח הבית. היא שאלה את הילדה הזאת איפה היא מצאה אותי. הילדה ענתה שחיפשתי את הדרך לגן המשחקים.
גרנו אז אצל סבתא שלי, וזה היה אזור עירוני מאוד לא מפותח , היו רק בתי דירות. לילדים כמעט ולא היה איפה לשחק. אבל זה לא מה שיכול היה לעצור אותי מלהגיע למקום שבו כן היה אפשר.
ובגן המשחקים שבו יכולנו לשחק, בתחילת שנות ה90, בפריפריה של העיר, הייתה נדנדה אחת שמאוד אהבתי. הייתי מסוגלת להיות שם שעות. עד שחזרנו חזרה למקום שבו אני מתגוררת כיום.
***
בגיל 8, בפארק משחקים שהיה קרוב לביתי, היו רק שתי נדנדות. אחת לילדים בוגרים, מעל גיל 6, ואחת לילדים קטנים, מאובטחת , מלפנים ומאחור, בכדי למנוע מילדים קטנים ליפול. כצפוי, על הנדנדה של הבוגרים היה תור. בשעה אחת בצהריים באחד מימי הקיץ, השלשלאות שלה בערו. ואני עמדתי וחיכיתי שהיא תתפנה. אבל הילדה שהתנדנדה עליה שנאה אותי. היא הייתה בכיתה ה', ואני בכיתה ב', יותר גדולה ויותר מקובלת, וגם די מכוערת. רק שלא העזתי להגיד לה את זה, כי בנוסף לכול אלה , היא גם הייתה מאוד אלימה. חוץ מזה, שבגילאים האלה, הקופה הזאת הייתה מסוגלת כול כך להשפיל אותי. כול כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי חוזרת הבייתה בדמעות בגללה, שפשוט סיגלתי לי התנהגות צייתנית, ועמדתי בשקט בתור וחיכיתי שהיא תסיים.
עד שהבנתי שכול התור עובר מעלי כי היא החליטה ככה. עמדה כמו סלקטור והשגיחה שלא אכנס. אחרי שעה שהתייבשתי שם, שאלתי אותה למה היא לא מסכימה שאני אתנדנד גם.
היא ענתה שלא בא לה . ואני, שנעלבתי עד עמקי נשמתי, החלטתי לעזוב את הגן. הלכתי לחנות למכשירי כתיבה שהייתה בשכונה, ניהל אותה גבר זקן. קניתי מחברת, עט עיפרון , והוא אפילו נתן לי גם חודים במתנה. הוא אהב אותי, הזקן הזה. אמר שיום אחד עוד אהיה סופרת.
בשלב מסוים אחת הבנות באה לקרוא לי, ואמרה שיש להם הפתעה בשבילי. מיהרתי לגן. הדבר הראשון שראיתי הוא שהנדנדה הייתה ריקה. הקופה מכיתה ה', שהפכה את עצמה למנהלת העולם אמרה שאני יכולה ללכת להתנדנד. חשבתי לתומי שזה שהיא שלחה מישהו לקרוא, והחליטה לתת לי סוף סוף להתנדנד הן תחילתה של חברות. בתמימות שיא שאלתי אותה: "את רוצה להיות חברה שלי ?" והיא חייכה ואמרה לי ללכת להתנדנד. ואני כול כך התרגשתי , ואוו, נורא. רצתי לנדנדה, והתיישבתי עליה. פתאום כול הילדים בגן התחילו לפרוץ בצחוק, ובקריאות "איכ, איכסה , את יושבת על רוק, היא ירקה על זה !" חתיכת השפלה פומבית אירגנה לי הזונה. העלבון ממקודם הפך להיות הרבה יותר צורם. במיוחד כשקמתי וראיתי שני כתמים של רוק דבוקים לי לטוסיק. ולחשוב שרגע לפני עוד שאלתי אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי.
שנה לאחר מכן עברנו דירה , חזרה לבית של סבתא שלי, שהיה ממוקם בשכונה שבה לא היה אפילו לא פארק שעשועים אחד לרפואה. לפארק הרחוק שהיה קיים, ושאליו חיפשתי את הדרך כשהייתי בת 3, לא העזתי להתקרב.
הפארק שבו עברתי את ההשפלה הפומבית הנוראה הזאת, נחרב. העירייה החליטה שהוא אינו בטיחותי, ועקרה את כול המתקנים.
יש דרך מסוימת שהם זיכרונות ילדות יכולים להשפיע עלינו, בבגרותנו, ואיך זה בא לידי ביטוי. משום שבאזור מגוריי, מכירים אותי בתור "הילדה הגדולה שמתנדנדת". ולא בכדי.
ביום שעזבנו את הבית של סבתא שלי, וחזרנו לשכונה, אחותי הגדולה קנתה לי MP3, וזוג אוזניות. יום אחד, אחרי הבית ספר, עברתי ליד גן המשחקים שעוד נשאר, ליד הרכבת. הייתי בכיתה ח'. קפצתי מעל הגדר,שמתי את האוזניות, ניקיתי את המושב של הנדנדה וגיליתי את האהבה לתחושת הריחוף שהיא נותנת. זה הפך להיות סוג של תרפיה עבורי. הדרך להירגע מכול אירועי היום. מדי שעה נחיל של אנשים היה מציף את האזור. מה שעורר את התהייה אצל אנשים.כי זה משהו שילדים עושים, ואני, אני הייתי גדולה, יחסית לילדים שהיו מתנדנדים בגן. זה נראה מוזר, מצחיק, הזוי. אז הייתי מגיעה לשם בשעות שבהם ילדים לא נמצאים. שעות שבהן אפילו הרכבת לא עובדת. חמש בבוקר, שתים עשרה בלילה. יום -יום. לפעמים אנשים היו אוזרים אומץ, היו באים ועוצרים אותי ושואלים למה אני עושה את זה. יש אפילו כאלה שאמרו לי שהם ניסו לעשות כמוני, ומצאו שזאת אחלה תרפיה.
מאז אני מכורה. אפילו אלכוהול לא הצליח לתת לי את ההיי הזה , שנותנת לי הנדנדה. הדבר היחיד שקרוב לזה, זו תחושת סאבספייס, שזכיתי להרגיש לעיתים רחוקות, כשמסרתי את השליטה מרצון באקטים בדסמיים.אבל היא גם הרבה יותר מסוכנת. אם אתם מתעקשים, אז ההשואה הנכונה היא כמו ההבדל שבין לעש ן חשיש לבין לעשות קוק. הסאבספייס חולף מהר כמו ההשפעה של הקוק. לפחות בשביל עשר דקות של היי על נדנדה לא צריך לשלם 800 שקל. זה לא כואב וגם לא מזיק.
אמנם אני עושה את זה מילדות, אבל עם הגילוי של המיניות הבדסמית, כול 'נפילה' מסייתמת שם בנדנדה. התרפיה הזו שסיגלתי לעצמי מגיל צעיר קיבלה על עצמה את התפקיד להיות האפטר קייר שאני מעניקה לעצמי אחרי שהאקטים האלה היו מסתיימים. משהו אישי שלי. שם הייתי חושבת, ומלבנת עם עצמי דברים, כי לא היה לי איפה ועם מי לעשות את זה, חוץ מאמא, וכמובן שעם הדומים שלי לא דיברתי על הדברים שחווינו. מעטים בלבד מהם עוד היו שולחים לי הודעה לבדוק אם הכול בסדר, וגם זה היה קורה רק אחרי שהייתי מבקשת. מין רצון אגואיסטי שלי לייצר אכפתיות, אפילו מזויפת, רק כדי שאוכל להרגיש שדואגים לי,שלא הייתי רק "זיון", למרות שבגדול זה מה שזה היה מבחינתם. אני שמה את האוזניות, מתיישבת על הנדנדה, מחזיקה בשלשלאות שלה ומתחילה לדחוף את עצמי קדימה . עוצמת את העיניים ושוכחת מכול העולם.
זה עד כדי כך חזק אצלי שאפילו בצבא, שביקשו מאיתנו לצייר את מה שהכי מזכיר לנו את הבית, ציירתי את הגן. אמא עם ילד קטן ותינוקת הולכים הבייתה, ומאחורה ילדה מתקרבת לנדנדה.
היום אני בחורה בת 22. ועדיין, אני הולכת לגני שעשועים. כבר לא אכפת לי באיזה שעה. אפילו כשיש ילדים. אני יכולה להתנדנד שעות ארוכות, כמובן, כול עוד המוזיקה פועלת. כל פעם כשאני מרגישה צורך בכך. יחד עם זאת, היום אני מבינה שכשאני נמצאת שם, יש מצב שאני שוגה באשליות. זאת בריחה שמאפשרת לי לחלום חלומות כשאני ערה במקום לקום וללכת להגשים אותם. אבל עצם זה שזה עושה לי כול כך טוב, מוחק את הכול. אני תוהה לעצמי אם זה מסוכן. חוץ מזה, זו התרפיה הטובה ביותר שאיי פעם סיגלתי לעצמי.
היום, שכשאני חושבת על זה, באותו היום שבו התיישבתי על הנדנדה הארורה הזאת, בכיתה ב', וקמתי עם שני כתמים של רוק בתחת- איבדתי משהו בילדות שלי. אולי משום כך, במשך שש שנים ניסיתי להתבגר, לא להיות ילדה. וכשבגרתי חזרתי למקום שמסמל עבורי יותר מהכול את הילדות. יש בזה משהו מאוד משחרר.
