אנחנו מסיימים עוד יום עבודה. הרגליים כואבות, בקושי אפשר להתכופף. הדבר היחיד שטוב בהליכה הזאת לאוטובוס זה שהיא משחררת. אני הולכת ברחוב, ואחרי השינוי החיצוני שעברתי- לא עוברת שעה בלי שאני זוכה לקבל איזו מחמאה. גברים מסתכלים עלי מכול עבר. וזה מוזר לי.
אני מרגישה חזקה, ואני מחייכת כול היום, עד שמגיע רגע שבו מחשבה עצובה מתגנבת לליבי, והדמעות מתחילות לצאת. אני מסתירה אותן, כמובן, ואיש אינו רואה- אבל אני יודעת שהן שם.
כשאני מגיעה לתחנה, אחד הגברים שהיה בדרכו לג'וגינג בחוף נעמד לידי, אחרי שליווה אותי כול הדרך. ו4 בחורים מהעבודה שלי יושבים שם על הספסלים. אני מתקרבת, אומרת להם לעשות לנו מקום , שנתיישב גם. ולצערי הרב אין. "מה תעשי עכשיו", שואל מר ג'וגינג. אחד החברה מהעבודה צוחק, מסתלבט עלי שדווקא מכולם לי אין איפה לשבת.
אני מחייכת.
"אם היה אכפת לך ממני, לא היית מדבר ככה". יש לי תחושה שהטון שלי נשמע נעלב משהו. ואז הוא מתרכך באחת. " לא שמעת על המשפט, מי שגר בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים על השכן? "
"כפרה עליך, אחרי היום הזה, הסיבה היחידה שתצליח לגרום לי לקום מפה, זה או שהאוטובוס הגיע, או שתגיע איזו תאילנדית שתסכים ללכת לי על הגב..אח.." הוא נאנח. אני מביטה מסביב, ולמרבה הצער שום תאילנדית לא נראית בסביבה. השמש מסנוורת גם כשאני מרימה את היד על מנת לגרד בראשי.
"אם אתה בחור אמיץ, יש לי פיתרון לכאב הגב שלך "
הפתעה ניכרת על פניו. " מה?"
"אתה אמיץ?" אני שואלת.
"נגיד".
"תענה לי."
"נו, כן."
"אם אתה אמיץ, בוא, אני אעזור לך לעמוד. נו, קדימה, אני יודעת שאתה מסוגל," אני מעודדת אותו. והוא באמת נעמד.
"ומה עכשיו?"
"עכשיו תרד על הברכיים".
"מה?!"
"עשה מה שאמרתי. " הוא ממשיך להתבונן בי במבט מופתע, וכמעט עושה סימנים של של לעמוד. אני ממהרת להסביר לו, שהירידה לברכיים נועדה לעזור לו לעבור למצב של עמידה על שש- וכך "תוכל לעשות מתיחות, זה ישחרר לך את הגב. תסמוך עלי, אני יודעת מה אני אומרת".
והוא עושה את זה. ואני רואה גבר בוגר עומד בעמידת שש על רצפה לוהטת, וחם לי , ואין לזה קשר לשמש הקופחת.
בא לי ללכת להתיישב עליו. אתה תהיה לי לכיסא.
