המשכיות

יש רגעים שאני נזכרת בהם משום מה בזמנים לא קשורים. 

רגעים שמביכים אותי ולמרות שחלף זמן ואין איך להחזיר את הגלגל לאחור.. אי אפשר לשנות אותם . רגעים שהנעשה בהם הפריע לי ונאלצתי להבליג עליו על מה שהפריע כי ניסיתי לראות דברים אחרים. 

אין סדר לדברים, אבל הלוואי שאני הייתי מצליחה להבין למה מפריע לי מה שמפריע לי ברגעים האלו.

הרגע הזה בצבא שישבתי בתוך רכב ממוגן וניסיתי לאתר מצרים בשטח מדברי בעקבות התרעה של תצפתנית לאור הוראה של המפקד להיות מוכנה לבצע ירי ( מתוך הרכב). עוד אני מרוכזת במסך שלפניי, האצבעות דרוכות על הגויסטיק להתחלת ירי וכדור תועה מהצד המצרי פוגע בחלון הרכב הממוגן בצד שבו אני יושבת. רגע של הלם מגיע כאשר אני מנסה לשקוע בתוך המושב עד שאני שומעת על המפקד מורה לכולם לפרוק מהרכב. כולם חוץ ממני כמובן. 

זה גם הרגע הראשון שבו אני לא מצליחה להקשיב לו.  כולם פורקים, משתתחים על הרצפה וגם אני. 

" הכדור פגע בחלון שלך. לא עדיף להישאר מוגנת מאחוריו ועם יכולת להשיב אש מאשר להישאר פגיעה על הרצפה ? " 

" זה בדיוק העיניין. הכדור פגע בחלון שלי. הם זיהו את הנקודה האסטרטגית ביותר ברכב הממוגן. כמה כדורים היו נדרשים כדי לפרוץ את הזכוכית המשוריינת כדי לקחת את החיים שלי?

כול הדיון הזה היה מטומטם.

מסיבת מיילדום מספר 3 אליה הלכתי עם הקושר שלי. הוא קשר אותי עם הידיים מאחורי הגב והעמיד אותי על הברכיים קשורה עם חבל בין הרגליים. בחנתי שם את היכולת שלי להיות בלבוש מינימלי ואיך אני מרגישה עם זה במידה ואידרש לכך במסגרת היותי מודל. הוא רצה להניח מצבטי פטמות  על החזה שלי. הוא  הביא שני זוגות - אחד סטנדרטי שלי , ואחד יפני אכזרי שלו. הוא שאל את אחד הדומים בסביבה מה דעתו. 

" מה הכלבה מעדיפה ?" 

ישר הגבתי ואמרתי-" היי אני לא כלבה!" 

"אני לא רואה פה מישהו אחר על הברכיים "

בגלל שזו הייתה מסיבת מיילדום, והמילה מישהו בעיניי כוונה לגבר, הדברים נכונים. בגדול היו שם עוד נשים על הברכיים.. 

המשכתי ועמדתי על כך שאני מעדיפה את המצבטיים שלי.  אבל המשפט.. " מה הכלבה מעדיפה " הפריע לי. ולעיתים כשבמוח שלי מבליחות תמונות מסשנים שמתחו את הגבולות שלי- והתמונה של המבט שלו עולה והמשפט הנ"ל

אני מרגישה שזה היה מעשה מטומטם. 

ברגע הזה שהדום שלי ואני בילינו בחדר מלון בשכונת מגוריי והוא ישב על כורסא וקרא לי לבוא אליו. 

כמובן שבאתי. 

" על ארבע" . אמר.

תמיד הדיסוננס הזה שבין הלבוש המלא שלו, המכנס השחור, החולצה בצבע בורדו. תיק המסמכים המרובע. הנעליים המבריקות.הבושם של איב סאן לורן- לעירום הבוטה שלי ( לבושה בביריות ונעלי עקב בלבד) עם זיעה של התרגשות ועיניים שחורות מאיפור מרוח -גירה אותי , ועל אף שמה שקרה שם הביא אותי לסיפוקי, התמונה הזו שבה הוא מניח עלי את הרגליים שלו, עסוק בעינייניו , יד אחת בפלאפון , יד שניה אוחזת בשלט של הטלוויזיה , ובין לבין אנו משוחחים.

שיחה בדסמית למהדרין. אדון ושפחה. 

הוא מספר לי על הרצון להזנות אותי ומוסיף :" אין אחת שלא הייתה כזו איתי" , ובזמן שאני מביטה בו הוא מוסיף להחמיא על היופי שבמצב שלי. " הייתי מצלם אותך. זו תמונה יפייפיה".  

אניבטוחה שהיא יפייפיה. דימיינתי אותה הרבה זמן בראש.

אבל בדיעבד ולאור מה שקרה בינינו- ייסורים תוקפים אותי כי התמונה הזו משקפת ביטוי פיזי להיותי שפוטה של גבר שלא היה שווה אותי. 

אז בדיעבד- זה היה מעשה מטומטם.

הרגע הזה בכיתה ה' בחג שבועות שיצאתי מהבית עם 4 ביצים וניסיתי לחפש עם מי יהיה אפשר לשחק. פגשתי באחת מהחברות לכיתה שבימים כתיקונם הייתה מספטמת אותי כמו שאנשים מסמפטים ג'וקים. סקרנות וגועל.  היא שיכנעה אותי לתת לה ביצה. וכמו במשל של העקרב בסוף היא זרקה אותה עלי.  המומה מהיכולת שלי להמשיך ולתת אמון באנשים נדהמתי לגלות שאיבדתי אותו. כי חצי שעה מאוחר יותר הגעתי לאזור הבית שלי ופגשתי את מי שעתידה להיות חברה טובה שלי בשנים הבאות. ולה סירבתי לתת ביצה, מתוך העלבון הצורב שרק אני הייתי אחראית לו. 

ולא להיות מסוגלת לתת אמון במי שמעולם לא פגע בי בגלל שכבר נפגעתי- זה מעשה מטומטם.

והרגע הזה בכיתה י"ב .. שהגיע הרגע לבחור את בן הזוג לריקוד זוגות ואני נשארתי אחרונה כי לא היה מי שרצה לרקוד איתי.. 

אוי איזה מבוכה נוראית זו הייתה כשהמחכנת שלי הציעה שאני ארקוד עם אחת הבנות.  

עצם זה שהמשכתי לעמוד שם ולא ברחתי על נפשי הייתה מעשה מטומטם.