עיר בצפון הארץ, מלא ערסים מסביב ואני עושה את דרכי לביתו של תימני ההולך לצידי שחולם לעשות תואר במדעי המחשב יום אחד.
בינתיים, הוא מתפשר על תואר במתמטיקה. לא בטוחה שיכולתי למצוא בחור עם אהבה כול כך גדולה לתחום הזה בשכבת גילי, אם לא היה עולה בי הרעיון המטורף ההוא, ללכת למועד ב' שנה שעברה.
שנינו למדנו וניגשנו, אני וויתרתי על המבחן, אבל הוא נשאר.
ומאז התחילה החברות.
שיחות לתוך הלילה על משוואות ונגזרות של פונקציות ln, פולינומים, המחשבות שמאחורי קוביה הונגרית, משולש פסקל, והמשפט האחרון של פרמה וההשלכות שלו, וחיזוקים הדדים בנבכי החיים העמיקו את החברות הזו.
לאחרונה היא עלתה שלב נוסף. נפגשנו מחוץ לאוניברסיטה לאכול יחד ולהסתובב בעיר הגדולה ( הצפונית , בכול זאת ) ואתמול, הגעתי אליו הבייתה לראשונה.
אז כשנפגשנו, ואמרתי לו ," איזה כיף לראות אותך" וחיבקתי אותו, והוא ענה כנ"ל, שאלתי שוב כי לא האמנתי שזו התשובה .
אבל המבטים על הפנים של ההורים שלו כשנכנסתי בדלת הפתיעו אותי יותר. היה קל לראות את ההפתעה שלהם כשהבן שלהם סוף סוף הביא בחורה הבייתה.
אמא שלו לא התאפקה. היא הביאה לחדר שלו עוגיות וקולה בלי הזמנה מיוחדת, וגם את המתנות לנכדים. ניסתה לגשש. הוא אמנם לא היה מרוצה מכך, אני השתדלתי להיות מנומסת.
אני הרי לא באמת מכירה את התחושה הזו, כשמציגים אותך להורים, כבת זוג,. אני מכירה את ההתבוננות בהם בסופר, או באמתלה של שיעורי מתמטיקה. אנחנו לא בני זוג אמנם, אבל זה בטח לא מונע מאמא שלו לקוות שאולי נהיה. ואם זו לא תהיה אני, לפחות עכשיו היא יודעת שהבן שלה לא גיי, וגם זה בטח משהו מבחינתה.
אבל המחשבות שלה לא רלוונטיות עבורי.
מאוחר יותר, היא גם הגישה אבטיח ללא הזמנה מיוחדת, תוך כדי שהיא מציינת שהבן שלה לא אוהב. כשהיא הלכה , שאלתי אותו למה וענה שפשוט מגעיל אותו. מבחינתי היה לי מוזר לשבת בחדר שלו, בבית שלו ולאכול מול הפנים משהו שהוא לא אוהב. הנימוס ניצח, או שזה היה פשוט האופי הזה שלי שמתאים את עצמו למי שעומד מולו.
...
גוללת את הפיד בפייסבוק, ונתקלת בפוסט של אחד החברים המוערכים על ידי בקהילה. הוא מתאר שם איך התפתח הקשר בינו לבין החברה שלו, בשלהי סוף שנות העשרה שלה. היה מרגש לקרוא ובכול זאת, צובט בלב, כשאני נזכרת איך שהגעתי למצב שסוף סוף חשבתי שהקשר מבשיל, הוא טען שאין לו משאבים עבורי, לצערו. אני לא כועסת, אני שמחה באושרם של אנשים שחשבתי שיש לי מה להעניק להם. אבל אני עדיין אדם, וכשאני כואבת שוב מקרה שכזה, זה צובט לי עוד יותר, במיוחד כששמו של הנוכחי זועק לי מרשימת המלייקייקים.
כי בסופו של יום, המציאות הכואבת היא , שגם אם הגברים בחיי עשוים להסתכל עלי כאישה, הם תמיד מוותרים עלי בסופו של דבר.
כמו שוויתר העורך הדין הנכה רגשית, הפסיכולוג, ההייטיקסט, המנהל ( שהיה המנטור הגדול ביותר שלי), הקושר, הצלם( שהחליט אחרי שנתיים וחצי שלא מתאימה לו זוגיות) והמהנדס,
( כולם גברים שונים שחלקם יותר מתפקיד אחד בחיים שלי) ככה יוותר גם החבר ללימודי מתמטיקה.
זה לא מעציב אותי, אבל לעיתים אני מרגישה שהזמנים האלה , אין לי באמת סיבה ראויה לקום מהמיטה. גם לא האמונה שאולי עוד אפגוש יום אחד את האדם שיראה את כול מה שיש לי לתת וגם את מה שאין, ועדיין יישאר.
דיכאון ללא עצב, זה דבר נהדר.
