הייתי

כמעט ולא נרדמת הלילה. הראש מציק. הלב מפחד להתעורר.

אני לא מחשיבה עצמי בחורה חפרנית. לא כלפי עצמי, ובטח לא כלפי אחרים.

וכאן יוצא ממני הכל. אני כל הזמן מדברת. רוצה לדעת שברור כמה זה אחר.

מענין אותי מתי הנדנדה הזו תתאזן. כמו ילדים שצריכים להיות בדיוק באותו משקל כדי להתמקם עליה ולהשתקע בנקודה הזו באויר, שעושה כל כך נעים, ומתקיימת רק כשהם מתאימים.

הוא חם ורגיש והדביק לי כינוי שהתאים בערב הראשון, ומאז בכל פעם שהוא כותב לי אותו אני מרגשיה שייכת.

זה לא הגיוני להרגיש ככה אחרי כל כך מעט זמן. ההגיון עובד שעות נוספות ומחזיר אותי לנקודת הספקנות הבסיסית ממנה נוצרתי ואיתה התנהלתי עד כה.

אני מסרבת.

אני מחכה לרגע שבו אגיע היום אל הספה שלו.

אני יודעת בדיוק איך ארגיש שם, כשהוא יהפוך אותי על הגב בדיוק ברגע שיבוא לו.