הבלוג שלה משדר מוות. החיים שלה משדרים ציפה. הנפש שלה משדרת כמיהה מטורפת, חיות ואימה.
היא אוהבת לשים מייק אפ, לא זזה בלעדיו ובלי להתאפר. ככה היא גם חיה, שכבה מסתירה שכבה, מסתירה שכבה עד שאף אחד שמכיר אותה לא באמת יודע אותה. אני חושב שאפילו היא כבר לא מכירה אותה מרוב המייק אפ שהיא שמה.
לאט לאט אני חושף. מוביל אותה בדרכי, מסיר מחסומים, מרגיש ונוגע. לאט לאט אני חודר פנימה ועוד קצת.
בדרך אני פוגש את הבחורה החייכנית שכל כך כמהה להרגיש חזק, לחיות, להזדיין בפראות ולטרוף את העולם. אני ממשיך עוד ועובר על פניה של זו שחוששת עד אימה ממה יקרה אם זו הקודמת תקבל את שלה, כל כך חוששת שהיא מעדיפה לצוף חיה- מתה בעולם שכולו הדחקה, עולם שבו כל רגש מוקא. אני מטפס על הרים וחוצה כמה גאיות ומרגיש שסופה נוראה הולכת וקרבה. ברקים ורעמים מכל עבר רוחות ושדים מכל מיני סוגים עוטפים אותי, ריק גדול וחור שחור מאיימים לשאוב אותי אבל אני ממשיך והולך.
ואז, פתאום משתרר לו שקט ומבעד לכל הרעש, הערפל והבלאגן שמתפוגגים להם, אני רואה שם בפנים ילדונת קטנה גדולה. נפש עדינה ופגועה. גוזלית קטנה ורכה, שברירית ומפוחדת עד אימה, שצריכה לעמוד לבדה מול כל הסופות הקשות והנוקבות האלו, מול כל השדים והפחדים, מול כל הריק והבדידות, מבלי שיהיו לה הכלים, המחסה והאלוהים, שישמרו עליה.
היא עומדת שם ומסתכלת עליי, לא מבינה מה מצאתי בה, מושיטה לי יד, כורעת על ברכיה ומתחננת שאקח אותה, ומיד בורחת באימה, מהמחשבה שאני עוד עלול להעתר לה.
