הצד האפל של

לכן (או לכם, התזכורת הזו אינה מפלה על רקע מגדרי) על הבטן או בכל זוית שעלולה להגיע איכשהו לפנים ובטח ובטח על הפנים עצמם.

לעצום עיניים!

נוזל זרע בעין, זו לא שמחה גדולה.

פעם שניה שאני לא מספיקה לעצום ואח"כ יומיים כואבת לי העין.

ואני שואלת את עצמי מה עושות כל השחקניות פורנו עם כל הזרע הזה בעיניים??

"ישנם ימים ללא מרגוע

בם לא אמצא לי נחמה

ומוכרחה אני לנגוע..."     /י. טהרלב

יום כזה, לעזאזל.

אחרי כמעט 14 שנה בלעדיו. זה לא שאני לא חולמת עליו בלילה, או שהוא לא מלווה אותי מדי פעם ברגעים פעוטים או הרי גורל במשך היום.

אבל אחת לכמה שנים באיזו כתבה עליו בעיתון או בטלוויזיה, זה מציף עוד יותר.

מתגעגעת, כל - כך.

והנה משהו שלא הספקתי להגיד כמו שצריך.

אהבתי אותך..  עד כלות. 

* האתר הזה כנראה אחד המקומות שהיית גאה שיכתבו בו עליך ואותך.

צהריים. אני שוכבת במיטה, רטובה אחרי מקלחת חמה. לפני שעה סיימתי אימון כושר מפרך. יש לרשותי בדיוק חצי שעה, תיכף אצטרך שוב להתלבש יפה ולצאת למציאות עד הלילה. כיוונתי שעון.

השרירים שלי כואבים, הגוף עייף. אפילו כוח להתנגב אין לי. ואז השאלה הגדולה עולה, לאונן ולפרוק את כל החום הזה שהסתובבתי איתו כל היום, או לישון שינה קצרה ואיכותית, שתתן לי כוחות להמשך.

אני מתחבטת בזה, כמה דקות, בלי יכולת להכריע. בסוף אני נרדמת וספק חולמת ספק מדמיינת, שני גברים אחד מלקק לי ברגישות ונחישות. השני מערסל אותי בין זרועתיו (החסונות, ברור שחסונות) ומנשק אותי נשיקות קטנות על המצח ועל העפעפיים. אני מתמסטלת מהטוב הזה.

ואז השעון. ודי.

אני שונאת. פוחדת מלהקיא נמנעת מזה עד כמה שאפשר, למעשה, אני יכולה לספור על יד וחצי כמה פעמים זה קרה במהלך שנותיי.

אבל הנה מצאתי את עצמי כאן במקום שסוף סוף אני יכולה.   אני מרגישה שיש לי  פתאום צורך להקיא מילים, משפטים.. זו פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי תחת מעטה האפלה להוציא ולשחרר. מצאתי לי מקום בו הסטיות והמחשבות שלי נחשבות כל כך רגילות ולא מפחידות.  מקום שאני יכולה להיות בו חזקה, חלשה, בוטה, ילדה, אישה, טובה ורעה. להיות אני.

אז ברשותכם (או שלא, אבל למי איכפת)

אני אקיא כאן.. זו תהיה שקית ההקאה שלי שתספוג את כל חומצות העיכול שהצטברו, את כל שאריות המזון שהתעכלו,  את הג'אנק שאכלתי ושהאכילו אותי, את מזון הבריאות מלא הסיבים ואת הסוכרים הפשוטים.

תודה ושיהיה בתיאבון לכולנו.

אני בת שבע או שמונה. שוכבת בחושך. ופתאום כאב חד וחוסר אונים. הכאב ממשיך, אבל  אני כבר לא שם. הגוף שלי זוכר. המוח לא.

אז לכל הפונים הנרגשים. לא.

אני לא אחווה יותר כאב, לא כל עוד זה תלוי בי.

אני לא אחוש יותר השפלה או חוסר אונים.

אף אחד לא יקח ממני את מה ששלי.

לא איכפת לי שאתה מנוסה, שאתה יודע להפעיל מניפולציות רגשיות, שאתה חושב שאתה מבין משהו.

הקלות הבלתי נסבלת של השליטה לא מתאימה לי. אני לא משחקת את המשחק שלכם.

אני רוצה שתזחל, שתרעב, שתבקש מזור ליסוריים האלו. רוצה לעמוד מעליך, לשים עליך רגל יחפה.  שתביט בי בעיניים מופתעות ורעבות. 

ואז תתפוס לי את הרגל, תוריד אותה מעליך. תקום. תסתכל לי בעיניים. והמבט שלך.. ימיס אותי. הנשיקה תכניע. והזין יכבוש את מה שלא כבשת אתמול.