הבאקט שלה

לולה, ה' ישמור את העיניים היפות שלה, כתבה פוסט לפני כמה ימים, 11ס"מ היא קראה לו.
פוסט קשה, משפיל מאד, חושפני מאד, ולכאורה לועג ומבזה.

התגובות לא איחרו לבוא, והתגובות הפתיעו אותנו. באמת הפתיעו.
אנשים נחרדו, אנשים, סוטים יקרים וטובים, נעלבו עבורי,
אנשים, בידיסמים מהמעלה העליונה, האשימו אותה בביזוי שלי,
בזלזול בי, וכו' וכו'.

הופתענו, באמת שהופתענו.

וזה גרם לי קצת לחשוב, וקצת לרצות להסביר כמה דברים.
אני אחרוג ממנהגי, ולא אכתוב על סצנה סאדו מזוכיסטית בין לולה לביני.
( ולא שאין לי מה לספר על איך לולה סיפרה לשולטת אחת מכאן על כוס קפה במסעדה,
איזה כיף ומטריף זה לבעוט בביצים שלי,
ואז הזמינה אותה לשירותים של המסעדה, להראות לה כמה כיף זה ( הביצים שלי שרדו, בערך )
ולסיום גם נתנה לאותה שולטת לבעוט גם, בביצים שלי, אבל כל זה לא היום, פעם אחרת, אולי )

אז לכל החרדים לשלומי הנפשי, ועוד יותר מזה, לשלום הדימוי העצמי והגבריות שלי,
הכל תקין, באמת.
זה פשוט מאד, הדימוי העצמי שלי, והגבריות שלי, באמת מסוגלים לשרוד את זה, ולשרוד את זה על הצד היותר טוב, באמת.
כן זה כואב, וכן זה משפיל מאד מאד, וכן זה מוריד לגמרי.
אבל מסתבר שהגבריות שלי יכולה את זה, מסתבר שהדימוי העצמי שלי, גם אם אולי נשרט שם בפינה הימנית למטה,
בכל זאת נשאר שלם ומתפקד, ואפילו מעולה.
מסתבר שהגבריות שלי, נשארה גברית, גאה וזקופה, שעירה ושרירית, ואם היא אולי טיפה מדממת, זה רק טיפה, וזה כמו שלולה אוהבת.
ואם כבר הגבריות שלי על הפרק, אז גם התפקוד שלי, באותם מקומות, שגבריות נידונה בהם, סבירה בהחלט, אם לא למעלה מזה,
וכן לולה עדיין מחפשת ( ואולי תמיד מחפשת, ואולי תמיד תחפש )

אז זה משפיל מאד מאד, הפוסט שלה, ועוד יותר משפיל התמונות שהיא העלתה,
( על מי אני עובד, היא כמובן לא העלתה אותם, היא רק אמרה, "תקרא לי לראות אחרי שתעלה את התמונות, באקט." )
וזה מביך מאד מאד, הפוסט והתמונות, והמחשבה על האנשים שאנחנו פוגשים מכאן, מהכלוב.
והמחשבה מה עוד לולה תעשה עם זה, ותהיו בטוחים שהיא תעשה.
אבל זה בסדר, זה באמת לגמרי בסדר. אין נזק.
אנחנו חיים מההשפלה הזו, מהמבוכה הזו, מהכאב החד הזה, אנחנו ניזונים ממנו, כולנו, במידה כזו או אחרת,
כולנו, משני צידי השוט, משני צידי ההשפלה, משני צידי האסלה.

ויש פה עוד משהו שאני רוצה להגיד, ברשותכם.
לכולנו יש איזורים קשים, רגישים. כל אחד והאיזורים שלו, כל אחד והקושי שלו, כל אחד והרגישות שלו.
לכולנו יש את המקומות שכואב לנו שנוגעים בהם, שמביך לנו שנוגעים בהם, שרגיש לנו כשמסתכלים עליהם.
ואם אנחנו לא שמים את המקומות האלו על השולחן, אם אנחנו לא נוגעים במקומות האלו,
אם אנחנו לא נותנים לשולטות ולשולטים שלנו לגעת במקומות האלו, לגעת במקומות האלו פתוח חופשי ועד הסוף, בלי כפפות,
כמה אמיתיים אנחנו ?
כמה אנחנו באמת עושים בדסמ ?
וכמה אנחנו רק משחקים בדסמ ?
כמה עד הסוף אנחנו ?
ואם אנחנו לא עד הסוף, אם אנחנו לא אמיתיים,
כמה שווה מה שאנחנו עושים ? לנו כמה זה שווה ? לאלה שאיתנו כמה זה שווה ? באמת מה זה שווה ?

אני יודע שעבורי, לו המקומות האלו היו טאבו, היחסים האלו והבדסמ הזה היה הצגה, משחק, ולא יותר מזה,
ואני ולולה לפחות, לא בעניין של להעביר את הזמן במשחקים והצגות.

אה, ועוד דבר, אחרון, בחיי.
לולה משפילה אותי רצח, רצחחחח.
מעבר למה שחשבתי שאפשר.
אבל לולה לא מבזה אותי ולא בזה לי.
הפוך האמת.
לגמרי הפוך.
לולה אוהבת אותי, אהבה מאד מאד גדולה. ( ככה היא, הלולה הזו )
לולה תיתן לי 3 כליות אם אצטרך, ולא רק אחת.
זו לולה.
וככה אנחנו.