לפני 8 שנים. 12 בינואר 2016 בשעה 21:50
זה פוסט קצת מהורהר.
זה לא הפוסטים הרגילים שלי, הממוקדים, המספרי סיפור, המראי תמונה.
זה פוסט של תהיות ותובנות,
אולי אפילו פוסט של סוף סיפור אחד, והתחלה של סיפור שני.
זה משעמם, אני יודע, אבל אני צריך לקרוא את זה, לקרוא את זה עוזר לי לדעת את זה.
אחד הדברים ששונים עכשיו, זה הרעב של לולה, לא רק הרעב אלי ( זה תמיד נמצא בלי קשר לכלום ), אלא הרעב לבדס"מ.
כן, זה חדש, לא שקודם היא לא הייתה רעבה לזה, אלא שעכשיו הרעב הזה עומד בזכות עצמו.
עכשיו יש כאן אמירה של " אני רעבה, תשביע אותי "
זה חדש.
אני חושב שהלחץ של לולה בשבועות ואולי חודשים האחרונים, הצורך שלה ביותר ויותר, לעומת הצורך שלי בפחות ופחות, כן, אני חושב שזה חדש.
חדש ומאד נוכח. מאד בטוח בעצמו.
אני חושב, שפעם ראשונה, יש אמירה של לולה, שאומרת, אנחנו נמצאים כאן,
ואני רוצה שמכאן נגיע עד לשם. ושיש מפה מסודרת, של כאן, ושם, ואיך היא רוצה להגיע מכאן לשם. כן, נדמה לי שפעם ראשונה . לא בטוח כמה היא מודעת לזה,
כמה זה בהיר במודעות שלה, אבל זה פעם ראשונה, שיש מפה כזו, והמפה אומרת,
שהיא תתחשב בי, ובנוחות שלי, וברצונות שלי, ובמאה דברים אחרים שלי, אבל זו המפה,
וזה לאן שהולכים, וזה סגור העניין, לשם הולכים. פעם ראשונה.
ולא, הנוכחות של אנשים אחרים בבדסמ שלנו, ביחסים שלנו, זה לא חדש.
זה היה כבר. ( בעצם זוגות היו כבר, שלישיות של שולטות ושולטים, טרם )
אבל איך שלולה הפעם הכניסה את האנשים האלו. זה חדש.
הרעב של לולה , הצורך של לולה, להכניס עוד אנשים ליחסים שלנו,
הביטחון שבו היא עושה את זה. זה חדש.
ובמחשבה נוספת, כן, הביטחון שבו היא עושה את זה, והנוכחות שלה,
זה חדש, זה עליית מדרגה, זה הרבה יותר ממה שהיה.
אני עוד לא יודע לכתוב על האנשים האלו.
זה חדש וראשוני, ולולה בינתיים מעפילה על הכול .
בינתיים עוד אין להם קיום משל עצמם מולי, או איתנו.
בינתיים הקיום שלהם רק יחד איתה, לידה.
הערב דיברנו כולנו יחד, לולה אני, הם והן, כולנו. יחד.
לולה אומרת שכדאי לי לזכור את הערב,
שהערב התחיל משהו, שיותר גדול עמוק משפיל משפיט ומכאיב,
מכל מה שידעתי עד הערב.
אולי הכל בעצם מסתכם בזה.
שיש לולה חדשה.
