אין לי ממש מושג מהיכן להתחיל, ואיפה לסיים, למעשה, מעולם לא כתבתי משהו שמלא בכ"כ הרבה רגש, למעט כמה תיאורים מעוררי חרמנות פה בבלוג.
אבל היום, אני מגיעה ממקום קצת שונה.. ממקום שאני חזקה יותר ונבונה יותר ומבינה יותר, והכל בזכותך.
האמת, זה היה הרעיון שלך שאני אתחיל לכתוב פה , אולי זה ייתן לנפש שלי קצת מנוח.
אני מסיימת שלב מאוד מאוד מהותי בחיים, או איך שאתה הסתכלת על זה, ותיקנת אותי, מתחילה דרך חדשה.
דרך חדשה שמהולה בהמון המון שינויים, ובעיקר התחלה מאפס.
אני לא חושבת שאני יכולתי להתמודד עם כל זה בלעדיך, היית לי לעוגן, היית לי לכתף, היית לי לאוזן קשבת. היית לי כל מה שרק ייחלתי לו. מההתחלה ועד הסוף.
לימדת אותי איך להסתכל על עצמי בעיניים פחות שופטות, לימדת אותי איך לאהוב כל חלק קטן בעצמי, לימדת אותי להסתכל על עצמי במראה, וליהנות מהמראה, והכי חשוב זה שלימדת אותי איך לדרוש את מה שמגיע לי.
החלק האחרון פה ,עשה קצת בלאגן בנינו. למרות שאתה אומר שעשיתי את הדבר הנכון, כשעמדתי על שלי.
ועכשיו , אתה עומד בפני דרך לא פשוטה, ובחירה עוד יותר לא פשוטה. ואתה לא נותן לי להיכנס.
אתה לא נותן לי להיות שם בשבילך, כמו שאתה היית בשבילי.
צר לי, עצוב לי, מכאיב לי, מוזר לי,
שלפני יומיים חגגנו חצי שנה יחד, ואתמול זה הפך להיות משהו לא ברור.
כמו שכבר אמרתי לך,
אני כאן, להיות לך, אוזן קשבת, כתף תומכת. החברות בנינו לטעמי עמוקה יותר מכל דבר אחר. אז תנצל אותה.
אוהבת אותך המון.
