בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מונולוג של כלבה

לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 9:06

מאז נפל הפור על מערכת יחסים מבוססת שליטה, נטולת זוגיות, חשבה ענבל שתוכל לעמוד בזה. ככה זה נשים, מתאהבות בגברים דרך האוזניים. מספיק שגבר מחמיא להן, וגורם להן להרגיש טוב עם עצמן, הן נשבות בקסמיהם, ומוכנות ללכת עבורם עד קצה העולם.
ענבל ראתה בדור, משהו שלא ראתה בהרבה טובים ואחרים שהיו לפניו.
כשאומרים על מישהו שהפה שלו מפיק מרגליות, לא הכירו כנראה את דור.  הוא הצליח לגעת לה בנפש. כל פעם שהיה מסתכל לה עמוק בעיניים ואומר לה שהיא שייכת רק לו, ושהיא הכלבה שלו, הלב שלה היה מתרחב עוד קצת, ונותן לחום הגוף לעלות עד שהמרחק הפך להיות לבלתי אפשרי.
כל איסורי הנגיעה האלו בפומבי הפכו להיות קשים יותר ויותר, הדיסוננס המטורף בין הקשר הפיזי, המיני, הרגשי, המנטלי שהיה בחדרי חדרים, לבין הקור המנפץ בחוץ שהפך את המוח לעיסה.

"יואו, איזה לילה מטורף זה היה.. אני בקושי יכולה לזוז" מלמלה לעצמה ענבל, בקול שברירי בבוקר יום שישי, בזמן שהיא מועכת את הפרצוף שלה על כרית שמוצפת בריח שלו...
שוכבת מחויכת במיטה, יודעת שהוא כבר הלך לעבודה וצפוי לחזור לקראת הצהריים.
לא רבות הן הפעמים בהן דור הולך לעבודה ביום שישי, אבל כשצריך, הוא יהיה הראשון להתייצב.
ממשיכה לשכב על המיטה, ולחשוב על הבוקר, כשהוא חדר לתוכה במהירות, רק כדי להרגיש את הכוס ההדוק והחם שלה שוב. הוא מודע למשיכה החייתית הזאת, הוא מבין שמשהו שם מעבר לנורמלי, כאילו שהמבנה הפיזיולוגי של הזין שלו, תפור בדיוק למידותיה שלה. בכל דקה שהיא נמצאת לידו, עומד לו עליה. וכשהיא לא לידו, עומד לו עליה מרוב מחשבות על מה שיעשה לה.
הוא אמר לה שהגוף שייך לו, והנפש לה..

11:02
-"
צריכה לתקן אותך על השטות שאמרת בסקס בבוקר..
שהגוף הזה שלך, והשאר שלי ...
טעות חמורה..
הכל שלך ... בעיקר הבפנים"

זה השלב שבו הכול החל להתדרדר. ההבנה, שהיא נמצאת קצת יותר מידי עמוק, קצת יותר מידי בפנים, קצת יותר מידי שלו.
רבות הן הפעמים בהן ענבל לא הקשיבה לאינטואיציה שלה, והלכה עם המוח ועם מה שהלב אומר, והייתה מוכנה להילחם בהרים וגבעות רק כדי להשיג את המטרה שלה

מסתורי המוח שלנו, ככל שאתה עובד עליו יותר, ככה הוא משכנע אותך שמה שהוא חושב זה הדבר הכי נכון, או בשפה עממית,  fake it until you make it. מאות סדנאות וקורסים שבאים ללמד אותך, שמוח הוא רק כלי, שמוח הוא רק שריר, וככל שתדאג לאמן אותו יותר כך תוכל לשלוט בו בצורה אופטימלית.
לא סתם אנשים תמיד אומרים, שהכול בראש, שמחשבה יוצרת מציאות.
מה בעצם קורה, כשאתה מבין שהמציאות בה אתה חי, היא רק תוצר של האופי והמחשבות שלנו, שאין להן בהכרח הלימה למה שקורה בפועל?!

-"אני למדתי, שלפעמים אנחנו נלחמים על דברים שבסופו של דבר אנחנו מגלים שזה בכלל לא היה שווה, והדבר היחידי שעשה את זה שווה זה העניין שנלחמנו וניצחנו. ".. אומרת לעצמה ענבל בקול שמנסה לתת לגיטימציה לשטויות שהיא עושה.

מה שייחד את דור, לעומת שאר הגברים שהיו בחייה, זה העומק שלו. היכולת שלו לחדור פנימה לתוך הנפש שלה, לפשפש שם קצת, ולהבין...
יותר מהכול, יש ביניהם חיבור מנטלי, אמון, בטחון, ואלו יכולים להיווצר רק כאשר מישהו נוגע בך וזה אמיתי.

 

מעטים הם הגברים שהצליחו להבין ולנתח את המורכבות והעומקים של היצור הזה שנקרא ענבל, על כל רבדיה ושכבותיה, אבל אלו שכן צלחו, זכו לגלות ולקבל אוצר.
אחד הדברים שענבל טוענת בנחרצות על עצמה, הוא שהיא
old soul, כזו שעברה כמה וכמה גלגולים, וצברה ניסיון של מאות שנים, עד שהגיעה לדמותה הנוכחית. 

לפני 7 שנים. 26 בנובמבר 2016 בשעה 21:11

אני לא יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שאמא שלי אמרה לי, אל תכניסי את עצמך לשם.. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה... ?!
מה את צריכה את הצרות האלה על הראש שלך...
מעולם לא הייתי טובה ככ בלהקשיב לה.. האופי המפגר שלי תמיד גרם לי לדחוף את האף למקומות שהוא לא היה צריך לבקר בהם.
ובמקום ללמוד מהניסיון שלה, או של שאר האנשים שייעצו לי, העדפתי לעשות את צעדיי בעולם הזה מחדש..
ככה אני, אוהבת לשקוע בבוץ טובעני, ואז לנסות לחלץ את דרכי החוצה.. כיף לא?!
כל פעם אני מכה מחדש על חטא... כל פעם אני מבינה ומקבלת את העובדה שאני נכנסת לפינה שאין לי ממנה מנוס, ועדיין נשארת.. ואז כשקצו כל הקיצים, לוקחת את מטלטליי והולכת...
תמיד, אני מצטערת שאני פועלת בכזו אימפולסיביות, בלי מחשבה יתרה מעבר למה שהלב מרגיש, ודוהרת קדימה כמו סוס ששמו עליו את כל הקופה במירוץ.
גם הפעם, נכנסתי עמוק.. עמוק מידי..
הפתעה.... הפעם אני לא מצטערת ולו לשניה אחת...
ידעתי שאני אשרף, ידעתי שיכאב כשהסוף יגיע, וגם היה ברור מתי הוא אמור להתדפק על דלתי..  אבל אני לא מצטערת...
זו היתה אחת החוויות היותר גדולות ומעצימות של חיי.
החיים שלנו הם מצבור של זכרונות, כשכל פעם שאנחנו מפשפשים במעמקי המוח, יש דברים שעולים לנו מן התודעה, ומחייכים אותנו..
זה אתה... מחייך אותי... ככה סתם..
את הזכרון שלך, אף אדם לא יוכל להחליף, גם אם ממש ינסה.
נכנסת לחיי כמו רוח סערה, פרצת את כל גבולות הדימיון, לימדת אותי איזה דבר או שניים על עצמי, פתחת בי ערוץ שיח עם עצמי, הסתכלת לי בירוק שבעיניים וראית אותי עמוק מבפנים... מסיטה קצת את המבט למטה, מכופפת קצת, רועדת קצת, שברירית, וזקוקה לחיבוק...
אמרת נפש טהורה... בזכותך משהו השתנה... תקופה שגרמה לי ללמוד להסתכל לאנשים בעיניים, לדרוש, לרצות, לבקש, ללכת זקופה, לחייך לעולם, ולשחרר.
חוויה מזככת, שלא אשכח, ואמשיך להתגעגע לעד.


תודה לך


לפני 8 שנים. 27 בספטמבר 2016 בשעה 7:30


דור דינור, שם של מלך כיתה, בן 38, מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים של שרירים, בורן אנד רייזד בהרצליה, עוסק מזה כמה שנים בקניית שלדים בורסאיים ומוכר אותם לאנשים שרוצים למזג לתוכם פעילות חדשה ולהנפיק את החברה בבורסה.
את העסק שלו הוא הקים במו ידיו, התחיל ממש מאפס. דור הוא מסוג האנשים שלא צריכים שמישהו ידריך אותם, או ילמד אותם איך להתנהל בעולם העסקים, הוא לוקח על עצמו פרוייקט, לומד את העסק מההתחלה, מרמת החלפת הטונר במדפסת, ועד למצב שבו הוא יכול להיות רואה חשבון, מבין איך העניינים עובדים, ומתחיל בעבודה שלו.
בעסק כמו בעסק צריך להיות פרוייקטור מין המעלה הראשונה, לדעת איך להניע תהליכים, איך לגרום לאנשים לעשות את מה שאתה צריך מהם, והכי חשוב בעיניו של דור, הוא  לקדם את האנשים שבאמת רוצים את זה.
כמו שהוא מתנהל בעבודה, כך הוא גם מתנהל עם ענבל.
הליבה שלו היא לקחת אנשים מלמטה, ולהרים אותם לשמיים, לגרום להם למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם, ולהשתמש בו ככלי להעצמה עצמית.
ענבל גנים בת 30, עד לפני כמה חודשים הייתה מלאונת, עד שפגשה את דור, שחוץ מזין, הוא החדיר בה גם מוטיבציה וכוח רצון ללכת לחדר כושר, כדי לשמור על עצמה.
לדבריו של דור, החיבור המידי הזה קרה, כי הנפש שלה, היא נפש טהורה. והדבר המתבקש לעשות, הוא לשמור על הנפש הזו מכל משמר.
דור שממרום גילו חווה לא מעט מערכות יחסים, הבין שעבורו מערכת יחסים ללא שליטה לא תוכל להתקיים. רק בשנה האחרונה נפל לו האסימון שאומר שהוא צריך את זה כמו אוויר לנשימה. משהו שתמיד התנדנד שם ומעולם לא שקע.
ענבל, שחוותה כמה מערכות יחסים שמבוססות על שליטה, מבינה גם היא ,שהן תישארנה איתה לאורך החיים. מניסיונה, את תחושת השייכות היא לא תוכל להחליף לעולם, בשום דבר.
לראשונה מזו תקופה, מצאה ענבל מישהו שעומד בכל הסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה בבחירת בן זוג.
היא מצאה בדור, חוכמה, רגישות, חיבור שמעולם לא חוותה, בעוצמות אדירות.
עבור דור, זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שהכילה בתוכה שליטה.  אם תשאלו אותו, הוא יגיד שהיו לו מערכות יחסים שבהן הוא ניסה להכניס את בנות הזוג שלו לשם, אך ללא הצלחה.
כשהכול התחיל, היה לו מאוד קשה להכיל את היצר הזה שרוצה להכאיב, את הרצון הזה לגרום למישהי להיות חסרת אונים, וחשב, שכל תגובה  של ענבל הייתה לא אמיתית, אלא תגובה שנועדה לרצות אותו, משהו שהוא התרגל לקבל על בסיס קבוע לאורך שנים.
ענבל, שהיא מאוד אמיתית בכל הנוגע לתחושות שלה ולרגשות שלה, והכי חשוב הוא, שהיא מאמינה בלב שלם, ששליטה לא יכולה להתבסס על שקרים, או מרמה בכל צורה שהיא, ומנסה להוכיח לו שהדבר אכן אפשרי.

 

המשך יבוא... 

לפני 8 שנים. 20 בספטמבר 2016 בשעה 6:48

מה שאף אחד לא יודע על ענבל ודור, זה שהם לא זוג. אם תתפסו אותם אי פעם יושבים ביחד בבית קפה , או במסעדה השכונתית תחשבו שהם חברים משכבר הימים.. רק החברים הקרובים של ענבל, יידעו לזהות את מבט מלא התאווה שלה כלפיו. מבט כזה שאפשר להסיק ממנו, שהיא מריירת עליו כמו כלבה מיוחמת.
בחוץ, הם לא באמת נוגעים האחד בשניה, המבטים לא מצטלבים כ"כ הרבה, כמו שהם מצטלבים, כשהיא קשורה בחוסר אונים אצלו בבית, בחדר המשחקים.
המרות היחידה שמידי פעם הוא מפעיל עליה בחוץ, היא כאשר הוא אומר לה להתיישב זקוף.. והיא, זונה חסרת מעצורים, כמו רכבת שדוהרת בלי ברקסים : " בחוץ אתה לא השולט שלי, אתה לא תגיד לי מה לעשות".
ענבל, אולי חוצפנית, אבל מפגרת היא לא. היא יודעת בדיוק מה היא מנסה לעשות- לקבל עונש. היא מנסה ללחוץ לו על כל הנקודות, כדי לראות את המבט הנוקב שלו.  אותו המבט שיזכיר לה, מה קרה בלילה לפני.
אותו המבט שיזכיר לה, למי היא שייכת.
כל תנועה שלו בעיניה, מוכיחה עד כמה הוא כריזמטי, כמה סקס אפיל יש לו, איך הוא מתנהל בסביבה של אנשים, ואיך הוא מדבר עם כולם, כאילו העולם שייך לו.. חלילה לא מדובר בחוסר כבוד, אלא באסרטיביות לשמה.


לראשונה הצטלבה דרכם באתר היכרויות, הם דיברו קצת בהודעות, עברו לטלפון, וממש במהרה נפגשו. הכימיה והניצוצות החלו לעוף ישר.  מדייט, שהיה אמור להמשך שעתיים בלחץ, הפך לשיחה של 9 שעות, מלאה בנושאים כמו עסקים, רגשות, הדברים שטמונים לנו בנפש, סקס, אוכל וטיולים.

פגישה אגב, שאפילו לא הסתיימה בנשיקת לילה טוב. בשביל ענבל זה היה מוזר ביותר.  מעולם היא לא נתקלה בגבר, שלא נגע בה, או לא ליטף אותה, או לא נשק לה בפגישה ראשונה, על אחת כמה וכמה שהכימיה הייתה בלתי ניתנת להסבר, ולא רק מהצד שלה, אלא גם מהצד של דור.
דור, למרות איך שהוא נראה, ולמרות המודעות העצמית המאוד גבוהה שלו, מעולם לא התייחס לאישה כאל חפץ. הוא מאמין בלכבד נשים, ולהתנהג אליהן כמו אל נסיכות. כשענבל לצידו, הוא דואג לפתוח את הדלת, ולתת לה להיכנס ראשונה, תמיד דואג למזוג לה שתיה במסעדה, לא נותן לה לשבת בשמש, ובאופן כללי, דואג לרווחה שלה.  אלו הן המחוות הקטנות האלה שגבר עושה, שגורמות לאישה להבין שהיא מוערכת.  גברים כמו דור, ענבל יכלה לספור על יד אחת. מצד אחד ג'נטלמן, מצד שני שולט אכזר, שני צדדים שעד היום לא התערבבו אחד בשני, וכנראה גם לעולם לא יתערבבו. השליטה העצמית של דור, ראויה להערכה, למרות שאולי במוח הזדוני שלו, מטיילות מיליון ואחת מחשבות, מה לעולל לענבל בבית, וכשהוא רואה אותה, הזין נעמד לו כמו טיל, עם זאת, הוא לעולם לא יסגיר את מה שהוא מרגיש.
הם קבעו לעצמם סט חוקים, שבו הם לא מערבבים בין החברות שלהם, לבין מערכת יחסי השליטה שלהם. משהו שענבל ממש מתקשה לעמוד בו.
בשבוע הראשון להיכרות שלהם, הם הרגישו כאילו הם מכירים אחד את השניה כבר שנים. משהו בשיחות העמוקות האלה, משהו במגע החם שגרם לשניהם להישאב פנימה. משפטים שהם היו משלימים, או מין קריאת מחשבות מטורפת שכזו, ובכלל אם אפשר לתאר את כל זה בשתי מילים היא תהיה: "נפש תאומה".
ולא, לא מדובר בנפש תאומה שאיתה תזדקן לנצח, או בנפש התאומה שהיא המכסה לסיר שלך, או עוד מיליון ואחת מטאפורות, אלא אותה הנפש התאומה שגורמת לך להיות אדם טוב יותר, היא זו שתישאר איתך ולצידך תמיד, שתדחוף אותך קדימה, לעולם לא תרצה לפגוע ורק תשאף להוקיר אותך. ובין שניהם, זה הדדי.
איפשהו הם מבינים שלעולם לא יוכלו להיות יחד כבני זוג, אבל הנשמות שלהם כבר הצטלבו, והן רוקדות את ריקוד הניצחון.
אולי ביקום מקביל, הם מסתובבים ברחוב ראשי באירופה, מחזיקים ידיים. אבל כאן? כאן הם עוברים תהליך ביחד.
לא ענבל ולא דור חוו מערכת יחסים שמבוססת על שליטה בלבד. לשניהם יש את התהיות שלהם..
דור תוהה האם מערכת יחסים  שכזו היא עוצמתית כמו בזוגיות, ואילו ענבל חושבת שדווקא בסוג כזה של מערכת יחסים, השליטה היא הפן הכי מובהק שיש, וההתמסרות היא עמוקה בהרבה.

 

המשך יבוא... 

לפני 8 שנים. 18 בספטמבר 2016 בשעה 6:33

החדירות המשיכו להתעצם, והכוס של ענבל התחיל לכאוב. הכאב בידיים כבר התחיל להיעלם והראש היה במקום אחר.

ענבל מסתכלת על עצמה במראה, ורואה כל שריר שלה שרועד, כל הבעת פנים שגורמת לה לכאוב עוד יותר, ומימינה, מבט רך, דואג, מנחם, אך עם זאת לא מקל, ולא מוותר. כמו שדור דורש מעצמו להיות בפוקוס על החיים, ולשלוט בעצמו, הוא מצפה ממנה, ללמוד לשלוט על עצמה, אבל רק, בחיים עצמם. במיטה, היא נתונה למרותו ולחסדיו. הוא קורא לה צעצוע המין שלו.

מחשבותיה של ענבל מאוד מפוקסות, ומאוד ממוקדות, להכיל את כל מה שדור מעביר אותה. זה עסק לא פשוט לא לגמור מזיון תחת.  כשהכאב מתחיל לפלח אותה, היא מתחננת לשחרור..
היא מסתכלת על דור במבט מיוסר, כנוע, ומתחננת שיקל עליה. מתחננת שייתן לה מזור.  האורגזמה מתעצמת, וכבר אין מנוס. זו נקודת האל חזור.  
-"בבקשה, בבקשה, בבקשה, אני מתחננת, תיתן לי לגמור , אני לא יכולה להחזיק את זה יותר"

-"בבקשה, תן לי לגמור, אני יכולה בבקשה לגמור אדוני? בבקשה, בבקשה בבקשה!!! " דמעות עומדות בקצות העיניים והוא לוחש:

-" קדימה, תגמרי בשבילי"

כשאת כואבת, ולא מסופקת, והאדרנלין שלך בשמיים, הכאב עמום, את יודעת שמשהו מפריע לך, אבל הראש לא יודע לזהות את אותות הכאב האלה. כי לגוף יש מטרה, להגיע לסיפוק, אז הוא מתעלם מהכאב, וגורם לך להתחרמן ממנו.. הידיים של ענבל, שכבר היו קשורות למעלה מרבע שעה בתנוחה הזו, העמידה הזו על הברכיים שהתישה את הגב שלה, הצוואר שכואב, הכול נעלם. ההתמקדות הייתה במה שקורה לה בין הרגליים.
ברגע שהיא שמעה את דור אומר לה שהיא יכולה לגמור, התחיל פרץ של רעידות, העיניים נעצמו, שרירי הלסת גרמו לשיניים להינעץ בגאג בחוזקה, כל המשקל שלה שעד כה היא איכשהו הצליחה לשלוט בו, עכשיו נופל על החבלים ומותח אותם כלפי מטה, כך שגופה נשען עליהם לחלוטין, וקורע לה את העור, הרגליים שמתעוותות מרוב הכאב שמפלח את ישבנה, היא מנסה לברוח. האורגזמה הזו, להבדיל מאורגזמות אחרות לא הגיעו אליה בגל.. זה לא נבנה לאט ואז התפוצץ, זה הגיע במכה.. הראש נשמט למטה, בעוד השיער עדיין קשור לתקרה, הגניחות, הרוק, והמבט בעיניים שלו.
דמיינו את הרגע שרציתם להשתין בטיול שנתי והתאפקתם איזה שעה עד שמצאתם שירותים. דמיינו את תחושת ההקלה ותכפילו אותה באלף.

דור , שהיה מופתע  מהצרחות, צחק... ואמר בקול עמוק : " מזל שזה הממ"ד, והוא אטום לרעש".

הכאב של הגמירה התחלף בכאב של הידיים הקשורות וברגליים הפסוקות, ובגוף המתוח... אותו הכאב ששכח רק לרגע קט.
דור בידיו המיומנות התיר את ידיה וליטף את שיערה, פרם את כל החבלים פרט לאלו שעל שדיה, והעמידה על ארבע כשהיא פונה לכיוון המראה.
ידיה של ענבל, שהיו כמו ספגטי, גרמו לה לקרוס על השטיח.

הזין שחדר לענבל לכוס מילא אותו באופן מושלם. החדירות אט אט הפכו מהירות יותר, כואבות יותר, תכופות יותר.
ידיו של דור תפסו את חמוקיה, ואת החבלים הנותרים שהקיפו את גופה, מה שכפה עליה להסתכל על עצמה במראה, כשמזיינים לה את הנשמה.

דור, שהרגיש את הכוס סוגר עליו, והחיכוך נהיה גדול יותר, שלף את הזין שלו, וגמר לענבל על הפנים... בזמן שהוא מבקש ממנה ללקק הכל.

הוא קם מהרצפה, ועוזר לענבל לקום, לוקח אותה לכיוון חדר השינה, כשהיא כולה מרוסקת ושבורה.
משכיב אותה על המיטה ואומר לה: " אני עוד לא סיימתי איתך להיום. עומד לי הזין עליך כבר שבוע, ואני לא מפסיק לחשוב כל הדברים שעוד אפשר לעשות לך. יש לי כרגע בערך 20 רעיונות מסתובבים בראש, ובא לי לעשות לך את כולם כבר עכשיו... אבל אני לעומתך, יודע לדחות סיפוקים... אז נתחיל ממשהו אחד".

דור משכיב את ענבל על הבטן, מעביר את ידיה מאחורי גבה כשהן מונחות אחת על השנייה, ועוטף אותן בניילון נצמד. את אותה הפעולה הוא מבצע בכפות הידיים, על הברכיים, הירכיים, וגולת הכותרת הם העיניים והפה.
אם כבר בנושא איבוד שליטה טוטאלית עסקינן, זהו איבוד השליטה האולטימטיבי מבחינתה של ענבל.
להבדיל מגאג, אזיקים, וכיסוי עיניים, שעדיין יש בהם יכולת לנשום קצת, או לראות קצת, או לזוז קצת, פה היא מוגבלת לחלוטין.
כשהיא ניסתה לפתוח קצת העיניים ללא הצלחה, או לנשום קצת מהפה ללא הצלחה, היא הבינה שאין מנוס.
הנשימה הפכה להיות כבדה ומהירה, דופק ליבה עלה, גופה התחיל להתנועע מצד לצד במטרה שיתירו את הקשירה, כמה שניות נוספות והיא הייתה מתעלפת. דור, שמכיר את גופה כבר, רכן לעברה ואמר :
"ענבל, אני רוצה שתקשיבי לקול שלי עכשיו, ורק לקול שלי. הדבר האחרון שאני אעשה, הוא לפגוע בך. הדבר הכי חשוב לי ביקום כרגע זו את. אני רוצה שתבטחי בי, ותסמכי עליי שאני לעולם לא ארע לך.
עכשיו קחי שליטה על עצמך, ותתחילי עם נשימות עמוקות מהבטן, אני רוצה שתנתקי את המחשבות שלך, אני רוצה שתתנתקי מהגוף שלך, תירגעי, תתמסרי אליי, תני לי להוביל אותך למקום הרבה יותר טוב".

אט אט נשימותיה של ענבל התייצבו, והיא הצליחה להתעלם מהכול. כל השרירים נרפו, הנשימה הייתה סדורה ורגועה כאילו הייתה עכשיו על אי מבודד בתאילנד. היא צללה אל תוך עצמה, אל תוך נפשה הענוגה.

החלל היחידי שנותר,  התמלא באצבעותיו של דור. התחושות והחושים התחדדו, כל תנועה קטנה הייתה ברורה כ"כ, כל דבר היה עבורה הרבה יותר עוצמתי.  
הרטיבות, והגירוי היו כ"כ גדולים, עד שכל ידו של דור נכנסה לכוס של ענבל.  התחושה של דור בלתי ניתנת לתיאור, הכול הדוק, צפוף, אי אפשר לפתוח את היד אפילו, הוא מרגיש כאילו הוא מתעסק עם בובה, שנמצאת שם למען העונג שלו. הוא מרגיש עוצמתי כ"כ שהקטנה שלו, נותנת את כל כולה בשבילו. חוסר האונים של ענבל, זה מה שמדליק אותו.
בזמן שהוא מכניס את ידו פנימה, מוציא, וחוזר חלילה, ההתמסרות בעיניה היא כ"כ עמוקה, בזמן שהיא נותנת למישהו לחדור לתוכה כ"כ עמוק, גם בפן הפיזי וגם בפן המנטלי, גמירה הופכת להיות להרבה יותר מספקת. כי הסיפוק שלה הוא בעיקר נפשי, עונג עבורה הוא לתת את עצמה למישהו, שהיא יודע בוודאות שהמטרה שלו היא להפוך אותה לטובה יותר. הפיסט שלו שחודר פנימה, וממלא לה את הכוס עד סופו, והיד שמרטיטה הכול מבפנים, ודוחפת את השחלות כלפי מעלה, החיכוך העצום, הוויברטור שמתווסף לדגדגן, גורמים לה להתפוצץ עליו ולכווץ את פנים הכוס כאילו היא עושה תרגילי קיגל. גם הפעם, היא מתקשה לשמור על קצב נשימות אחיד, אבל היא לא מאבדת עליו שליטה. היא למדה איך להתמודד עם עצמה, ועם הקושי שלה, והרצון לברוח.
דור פותח את הניילון, לאט לאט, נותן פתח לאוויר להיכנס, הידיים משתחררות גם כן, והיא, כ"כ מכונסת בתוך עצמה, כ"כ שברירית, כ"כ עדינה, כ"כ פגיעה... הוא מערסל אותה בין זרועותיו, מלטף את שיערה ברוך... נוגע בה, כמו שאף פעם לא נגעו בה... בעיקר בנפש..
והיא, רק שלו. הוא יודע מה הוא קיבל....

לפני 8 שנים. 14 בספטמבר 2016 בשעה 12:56

"חדר הכושר הזה גומר  לי את כל השרירים", חשבה ענבל בקול, בזמן שהיא שמה פעמיה לכיוון הבית שלו בחיוך.

מאז שהתחילה ענבל להתאמן בין 4 ל 5 פעמים בשבוע, היא מוצאת את עצמה כואבת בכל צעד שהיא עושה..

ההנחיות היו לה ברורות : " את עולה למעלה, וכותבת לי.". וכך היה.

לוחצת על הקומה ה 16 במעלית,  ומחכה עד שהיא תגיע ליעדה. מעלית מסורבלת שבקושי זזה.

נגשת לדלת,  ומסמסת...

-"דור, אני פה, איפה המפתח ?"

הטמפרמנטיות וחוסר הסבלנות של ענבל מוציאים את דור מדעתו. היא יכולה להטריף לו את החיים לחלוטין.

-" תקשיבי לי טוב , אם את לא משנה גישה עכשיו, אני מפסיק. אז תירגעי ותהי סבלנית"

-"תכנסי לחדר המדרגות, ותרדי חצי קומה- המפתח נמצא מתחת לעציץ"

"שימי לב, את נכנסת לדירה, לא נוגעת בשום דבר, לא הולכת לשום מקום, שמה את הדברים על האי, מורידה בגדים, והולכת ישר למקלחת. וכשאני אומר ישר, אז ישר. "

בין לבין, מנסה ענבל להכניס מילה, ומקבלת סטירה וירטואלית..

"תשתקי, הסשן התחיל כלבונת. אם את חושבת שאני עושה צחוק, את טועה ובגדול. את תענשי על זה, אבל כרגע את עושה בדיוק מה שאני אומר לך. זה ברור?"

"-כן דור"

-"כן מה????"

-"אהה, כן , כן אדוני"....

-"סוף סוף, כלבה מלוכלכת..  עכשיו יש לך בדיוק 25 דקות להתקלח ולאכול.. לא 26, לא 28, אלא בדיוק 25. את לא הולכת בדירה לשום מקום, לא נוגעת בכלום, רק מטבח ומקלחת ".

-"טוב, נו בסדר".

-"פאקאינג טוב?? מה את לא מבינה? את כ"כ הולכת להצטער על זה, ואת תשלמי. מה זה טוב? טוב אדוני! את כלבה גרועה, ולא מאולפת בעליל.. והנה אני חשבתי שאת כלבה רצינית.. אבל חכי, נגיע לשם, את תלמדי היום לקח. תשקלי לא לאכול, יכול להועיל לך.
עכשיו קחי את הרגליים שלך, גשי למקלחת, ותכתבי לי כשסיימת..."

בתוך המקלחת, מנסה ענבל לסחוט את בקבוק הסבון הנוזלי עד סופו, מלטפת את עצמה קצת, מנסה לשחרר את הגוף הכואב והתפוס שלה, מצוברחת במעט מחוסר הסבלנות של דור, אבל מתרגשת לקראת הבאות. בתוך תוכה, היא יודעת שהוא לעולם לא יפגע בה, יחד עם זאת מבינה שהדרך לאמון מלא רצופה בהרבה חבורות על התחת.

-"סיימתי להתקלח אדוני"

-"יופי, צאי לחדר השינה, תרימי את השמיכה, תלבשי מה שיש שם. יש לך חמש דקות, להתיישב במרכז השטיח ולכתוב לי"

ענבל נגשת לחדר השינה, מרימה את השמיכה, ורואה חצאית מבד מבריק, זוג כפפות, ומגפיים.

הדבר היחידי שעובר לה בראש, זה השולט הזה שלה, חושב על כל דבר. וחיוך נפרש לה על הפנים.

עדיין חצי רטובה מהמקלחת, מנסה לשים את החצאית והמגפיים שבקושי עולים, ונדבקים לגוף. היא יודעת שהיא חייבת להספיק לפני תום חמשת הדקות שהוקצבו לה.

-"סיימתי אדוני". מקלידה את המשפט בשגיאות נוראיות, הכפפות האלה לא בדיוק  עוזרות לדיוק באותיות.

-"שימי לב, יש בצד שלך ליד המיטה רמקול, תנתקי אותו מהחשמל, ותתחברי אליו. השם שלו זה KONG 5,

שימי את המוזיקה שלנו."

ענבל שמה את המוזיקה שהיא במו ידיה בחרה בקפידה,  והשיר הראשון שבוקע  מהרמקול הוא אחד השירים האהובים עליה. Arctic Monkeys- I wanna be yours.

השיר הזה מפיח בה בחיים, הצלילים הראשונים של השיר הזה והפעימות של התופים, מכניסים אותה למוד הנכון, המילים הראשונות   I wanna be your vacuum cleaner, משעשעות אותה, אבל היא מבינה את המשמעות הרחבה של המשפט הזה ומחייכת.

-"שמתי אדוני"

- "מעולה, עכשיו גשי למגירה בצד שלי, שימי עליך ותשבי על הברכיים מול הוויטרינה, גב לדלת ידיים מאחורי הגב. וכשאת מסיימת, תקראי לאדון שלך.. ":  " אדוני... הכלבונת שלך מוכנה לרשותך".. "
-"ואם האדון שלך לא הגיע, סימן שלא קראת לו חזק מספיק".

ענבל עושה כדבריו של דור, פותחת את המגירה, מוציאה כיסוי העיניים, ניגשת לוויטרינה, מתיישבת על הברכיים, כשהטלפון בידיה.

נאבקת בכיסוי העיניים, מנסה לסגור אותו, אך ללא הועיל. מחליטה להוריד כפפה אחת, כדי לא לתת לאדון שלה לחכות, למרות שלא נראה לה בכלל שהוא הגיע עדיין הביתה מהעבודה. היא בטוחה שהיא תשמע אותו כשהוא נכנס. בכל זאת פרקט.. כל דריכה קטנה יש חריקה.
מצליחה לשים את הכיסוי, שמה את הטלפון על שקט, מניחה אותו בצד, שמה ידיים מאחורי הגב וצועקת :

-"אדוני, הכלבונת שלך מוכנה לרשותך"... חוץ מהמוזיקה שבוקעת מהרמקול מאחוריה, הבית שורר דממה.

אין קול ואין עונה. תוהה לעצמה כמה פעמים היא עוד תצטרך לצעוק לו, עד שהוא ייכנס הביתה, או שהיא בכלל סתם עכשיו הולכת לחכות לו ככה שעה.
-"אדוני, הכלבונת שלך מוכנה לרשותך" צועקת שוב, ובאבחה אחת  מרגישה איך הידיים שהיא כ"כ אוהבת אוחזות אותה בחוזקה מאחור, עוברות על הפטמות הזקורות, היא מנסה להריח אותו מקרוב, מסיטה את ראשה לכיוון הראש שלו, מנסה להסניף אותו לתוכה, המגע של החזה שלו על הגב שלה, הנשימות החזקות שלו על העורף שלה. השיערות סומרות לה מכל נגיעה שלו. הידיים המיומנות שלו, חופנות את שדיה, ולאט לאט יורדות למטה, אל  בין קפליה הרותחים. היא בוערת, והוא מנשק את צווארה בעדינות, מצליח להביא אותה לסף שיגעון חדש.

מוציא את הקולר, ומניח אותו על צווארה, השירים מתחלפים להם אחד אחרי השני, ובין שניהם דממה. אפשר לחתוך את המתח בסכין.

דור לוקח חבל, וקושר את שדיה, כך שהם יהיו קרובים אחד לשני, מתוחים, והפטמות זקורות. כך שכל נגיעה קטנה בהם, תוציא אותה מדעתה . קושר גם את ידיה מאחורי הגב ומעמיד אותה על הרגליים.

העקבים גבוהים, וענבל בעצמה לא בדיוק נמוכה, ועדיין היא מגיעה רק לקצה האף של דור.

דור, גבוה, ראש מלא בשיער, זקן, שבהתחלה היא ממש שנאה, אבל לאחרונה הוא התחיל להתחבב עליה, כי זה בדיוק מה שמייחד את האדון שלה. גוף שכולו בנוי לתלפיות. היא יכולה לבהות בו במשך שעות. היא יכולה לבהות בו במקלחת, בזמן שהוא מסבן את עצמו, והיא יכולה לבהות בו כשהוא במטבח משרבב איזה משהו לאכול. היא פשוט לא יכולה להפסיק לגמוע ממנו, ולהתענג על מה שהיא רואה.

חבל גם נכרך סביב שתי רגליה, ומקושר לקולר שעל הצוואר, כמו רצועה להולכת כלבה.

דור מסובב אותה במקום, כדי שתאבד קצת כיוון ומוליך אותה ברחבי הבית. נכנסים לחדר, והוא מושיב אותה על הברכיים.  הג'מבואים שהוא תקע על הקיר היו הפתעה גמורה בשבילה. במיוחד בתור אחת שרואה הכל, ולא מפספסת שום פרט, זה תפס אותה בהלם.

דור נוגע בה ברוך, וצובט קלות את שדיה שכבר התחילו לאבד תחושה. הרגשה של בערה עוברת בגופה וגורמת לה להוציא אנחות כבדות, ואולי גם סוג של יללה.

מתיר את ידיה מהאזיקים, ומתחיל לכרוך סביבם חבל, כך שידיה עדיין מאחורי הגב, ואת החבל קושר לאותם ג'מבואים בתקרה. כל גופה מוטה קדימה, והידיים כואבות. הראש נשמט למטה, ולכן בוחר דור לקשור גם את שיערה לתקרה.
הוא מכניס לענבל גאג אדום, כי הוא אוהב אותה כשהיא מריירת , ומסיר את כיסוי העיניים שלה. רק אז היא מגלה שהיא נמצאת מול מראה, קשורה, מבט מעונה, השרירים כבר התחילו לכאוב, ותחושת נמנום זורמת לה מהכתפיים ומטה.

מכניס לה דילדו לתחת, והתחת כואב. דור לוחש לה באוזן, שתרפה את השרירים, כי לסגת הוא לא ייסוג, שתקבל אותו ותתמסר.  כבר כמה ימים לפני, טרח דור להדליק את ענבל בכל מה שהוא הולך להעביר אותה בערב הזה. הוא הודיע לה חגיגית, שהוא הולך לזיין לה את התחת.. היא פשוט בחרה שלא להאמין.

החדירות התחילו להתעצם, ולהיות אגרסיביות יותר וחזקות יותר. הדבר היחידי שמנע משכנים להתקשר למשטרה היא המוזיקה. מצרף לדילדו ויברטור ולוחש לענבל באוזן :

-" את לא הולכת לגמור עכשיו, וגם אם תבקשי אני לא מאשר לך. אז חבל על הטרחה שלך, פשוט  תתמודדי עם זה".

 

 

המשך יבוא .....

לפני 8 שנים. 12 בספטמבר 2016 בשעה 16:21

I’ve always said, what doesn’t break you, makes you stronger….

Or in plain simple words, Pain makes you feel alive.
So, let's pain.
It’s not the first time I replace heartache for physical pain, I find it quite liberating. 

It feels like I actually leave my body and mind, and all is left is a soul for you to pick into.
I can say for sure, I’m not the typical masochistic bitch, cause I’m not masochistic what so ever.
So I will never ask for you to inflict pain on me, just so I can hurt, but I will ask for it when I know I need some freedom.
Recently I found out, my ultimate freedom is when I’m tied up.
This is exactly the moment when I allow myself to set my soul free.
This past week has been wrecking workwise. Exhausting new job, a demanding new boss, and I.

Trying to build a new department, probably still unsuccessfully. But I’ll get there.
I feel like I need to get tied up, in order to blow off some steam, to release myself from all the burden of my life.

Just to lay there, helpless, and try to find my serenity
I think I’ve discovered a new part of me…

Quite frankly, it’s a conundrum for me.

How the hell, can someone be tied up, with no way to move, at times even can hardly breath, gaged, bound, and still can regain self-control?

In my eyes, it’s mesmerising, that our soul is built this way.

Once you set it free, you can reach practically everything. You just need to tie yourself up. LOL.

I see that words don’t burn me like they used to, now I see that it’s all been a one big excuse, not to deal with the real me.

I hope, one day, there will be nothing that could bring me down.

This is a brand new me!!

 

לפני 8 שנים. 4 בספטמבר 2016 בשעה 9:49

I imagine myself, driving a convertible car, on an highway,  the wind is blowing my hair. 

Some hair strands, get into my mouth, while i sing like crazy, shouting out my lungs. 

 

I just love it!!

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 2 בספטמבר 2016 בשעה 14:35

 היומיים האחרונים היו מאוד עמוסי רגשות עבורי.
עמוסי רגשות  כי נפל לי אסימון. האסימון שאומר שאני לא באמת לוקחת משהו עד סופו. אני מתחילה משהו ועוזבת אותו באמצע. אין התמדה אין כוונות אין כלום.
היום חטפתי על הראש.... שאני לא באמת רוצה.. ושהגיע הזמן שאתחיל להשתלט על עצמי.. Body, mind and soul.
המלחמה הכי קשה שלנו היא לא עם העולם כמו שכולם אומרים, המלחמה הכי קשה היא עם עצמנו.  להתמודד עם כל מה שיש בנו, ולתעל את זה למקומות חיוביים. להפסיק להתנהל בצורה מכאנית, ומכורח האנרציה, אלא לבחור בשינוי.. שיעשה לנו טוב.
ישבתי מול אדם שגילו לא ככ גבוה משלי, והלסת נשמטה לי מטה לנוכח חוכמת החיים שפשוט נוזלת ממנו כמו נהר...
אדם שעבר לא מעט מהמורות בדרך, ומה שנותר לי, זה להסתכל עליו ביראת כבוד, לנוכח האדם שהוא היום.
בפוסט הקודם אמרתי, שכל אדם שנכנס לנו לחיים, יכול להיות פנס עבורנו בדרך, לגרום לנו להיות יותר טובים ממה שאנחנו..
היום, גיליתי משהו שיותר דומה לזרקור...
היכולת הזאת של אדם להכניס בך ככ הרבה מוטיבציה, לקחת מראה ולהעמיד אותה מולך, ולא רק לגרום לך להבין מה הפאקים, אלא גם איך להתמודד איתם, ואיך להשתפר כאדם, זו יכולת מופלאה..
 אני מורידה את הכובע, בפני הזרקור שלי....
פשוט עונג צרוף.

 

לפני 8 שנים. 24 באוגוסט 2016 בשעה 10:45

הבנזוג שהגיע לאחר מכן הכרתי באחת העבודות שעבדתי. בחור שנראה כמו אלוהים לצורך העניין... אני חושבת שזה השלב שבפתאומיות הפכתי לשטחית ביותר.

מהיום הראשון, שהכרתי אותו, לא הפסקתי לרייר עליו, ובסוף איכשהו נשארתי איתו גם יותר משנה.

בהתחלה, בכלל לא הייתי בטוחה שהוא מסתכל לכיווני.. זוכרים? לא יפה מספיק?

מפה לשם, התחלנו לצאת, כבר בהתחלה גיליתי דברים שלא כ"כ אהבתי, או שלא התחברו לי תפיסתית, למשל המנטליות. שונה משלי לחלוטין. אני ישראלית, מגיל 3 בארץ, אמנם חונכתי כמו רוסיה למופת, אבל עדיין נטמעו בי ערכים ישראלים לחלוטין. להבדיל ממנו, שעלה ארצה בגיל יחסית מאוחר, ואפשר כבר ממש לראות איך אדם גדל שונה ממך. ואיך החינוך הזה גורם לחיכוכים בכל מערכת יחסים שהיא.

בגלל שהוא היה כ"כ חתיך, ובחורות הלכו ברחוב וריירו עליו, הוא ניצל את זה... הוא ידע, שהוא יכול להשיג בחורה בכל שניה של היום, קצת  sweet talk, קצת עיניים, והן כבר בכיס הקטן שלו.

אני חושבת שמהזוגיות הזו נובע בעיקר החשש שלי מלצאת עם בחורים "שווים".

כי אני יודעת, שבדיוק הבחורים האלה, שמודעים לאטרקטיביות החיצונית הזאת, הם אלו שיגרמו לי להרגשה הנוראית הזו לגבי המראה שלי.

אני בדיעבד מבינה, שבתוך תוכי, אע"פ ולמרות ההכחשות שלי, לא הייתי היחידה עבורו. בכל אופן לא היחידה שעליה הוא הסתכל. אני חושבת שזה גרם לי להיות בתחרות שלי עם עצמי כל הזמן...

אני לא אשכח, איך פעם אחת הוא אמר לי שהוא ממש אוהב כשבחורות הן רזות, ואני בכלל לא הייתי שמנה, אף פעם לא היה מצב שבו הייתי במשקל עודף. את המשפט הזה פשוט לקחתי, השלכתי אותו על עצמי, למרות שלטענתו הוא בכלל לא התכוון אליי. לקחתי את זה כ"כ אישית, שרזיתי עוד ועוד ועוד.  זו היתה נקודה, שהיום אני מבינה, שזה הצורך שלי  לגרום לזה שירצו אותי,  whatever means necessary , כדי שאני אהיה היחידה.. שיסתכלו רק עליי, שיאהבו רק אותי , ושירצו רק אותי .

הצורך הזה לרצות מישהו כל הזמן כ"כ, נובע מזה שאני בסופו של דבר אגרום לזה  שאני אהיה תמיד במקום הראשון..

גם פה, סוג הגברים שאני בוחרת ממשיך דפוס מסוים. דפוס של גברים עם בעיות אמינות רציניות, שאני בוחרת להתעלם מהן לחלוטין.  אני כל הזמן במצוד לא להישאר לבד.

 

במעבר חד ממנו, ובהפרש של כמה ימים, הכרתי את הגרוש שלי לעתיד. כן כן, הספקתי גם את זה.

בגיל 24, נכנס לחיי, בחור שגרם לי להרגיש בעננים. מאוהבת, נחשקת, רצויה, אהובה. הכל התנהל לפי לו"ז מאוד צפוף ואינטנסיבי, בדיוק כמו שאני אוהבת. אחרי שלושה חודשים עברנו לגור יחד, ואחרי עוד שלושה חודשים הבחור הציע לי נישואים, ולאחר עוד חצי שנה, התחתנו בחתונה המונית שכללה 430 אורחים.

כיף נכון? אז זהו... שלא.

איפשהו בתקופה שבין הצעת הנישואין, לבין החתונה עצמה משהו השתנה.  הסקס החמיר, השיחות התמעטו, החיבור הזה שהיה, נעלם. זה עוד השלב שהדרישות שלי בסקס היו מזעריות... טרום ימי כנשלטת מן המניין.

בחורה, שיודעת מה היא רוצה, באה, מניחה את כל הקלפים על השולחן, ואומרת : אני רוצה א', ב', ג', ד'.. ואני כזאת, באופן תיאורטי אני יודעת מה אני רוצה .. בפרקטיקה, אני מכניסה את הזנב בין הרגליים ושותקת.

למה? כי אני שונאת לריב, כי אני בסוף זו שתמיד מתקפלת, כי מעולם עד אותו הרגע לא היה לי בן זוג שבאמת מתחשב.. אז אני כבר מראש יודעת שזו מלחמה אבודה, אז למה להכנס אליה?! אז מוותרת עוד מבלי לנסות.

למה לא אמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן? כי נמאס לי להיות "במצוד"...  מצוד אחר זוגיות, מצוד אחר מישהו שיהיה איתי לנצח. מהפחד שאולי לא יהיה מישהו שבאמת יבין אותי, ויכיר אותי לחלוטין. אולי בכלל לא יצליח להתמודד איתי... זו הנקודה, שבה אני נשאבת שוב לתאריך 31.12.2002, שאני יושבת לבד, מול הרדיו, ובוכה... למה, ריבונו של עולם, אין לי אף אחד... אותה הנקודה שנשבעתי שאני לא אחזור אליה.

ואיך אני מונעת מעצמי נפשית מלחזור לאותה הנקודה? פשוט לתפוס מישהו, ולהתחתן... הרי זו הגושפנקא האולטימטיבית לזוגיות מתמדת.. לא? כמה כבר בחורה בת 24 יכולה לנתח דברים באופן שאני מנתחת אותם עכשיו??!  שהכול זה הבל הבלים.

אז התחתנו... מעולה. הפכתי להיות עכבר קטן ואפור בנישואים האלה. עם סקס פעם בחצי שנה, וחרדתיות מטורפת, וכל החששות והפחדים הכי נוראיים שלי שמטפסים אחד על השני ולא נותנים לי מנוח.
בעל, שלא נוגע. גם כשאת יוזמת, הוא הודף אותך, בעל שמתלונן שאת לא בסדר בכל הזדמנות אפשרית, שאת לא מנקה, ולא מבשלת, ולא עושה כלום בבית, ובאופן כללי, את פשוט לא. את מתחילה לפתח איזו תסמונת של אכילה רגשית. זו ההתעללות הכי גדולה לדעתי. ההתעללות הנפשית. אני חושבת שחיפשתי מפלט, והמפלט שלי היה ספרים... התחלתי להיות תולעת ספרים לא קטנה, רציתי רק לברוח לאיזה עולם אחר, כדי לא להתעסק בכל החרא הזה שסובב אותי כרגע. והגעתי לספר הידוע לשמצה, 50 גוונים של אפור..

אני מוצאת את עצמי קוראת, עמוד אחר עמוד, וגומעת עוד קצת ועוד קצת מהאינפורמציה, ומרגישה את הכוס שלי מתנפח למימדים מטורפים.  נראה לי שבאותו רגע, אני לא מצליחה להבין את מה שקורה לי. מחליטה לעשות סיבוב שני על הספרים, והתוצאה היא אותה התוצאה. מתחילה קצת להתעניין, נרשמת לכלוב, קוראת בלוגים של אנשים, ממשיכה לקרוא כל מיני מחקרים שנעשו על שליטה, ובדסמ, ומרגישה, שחתיכת הפאזל האחרונה נכנסת למקום שלה... 

פונה לגרושי היקר, וחושפת אותו לרצונות שלי, למהווים שלי, למה שמדליק אותי, והתשובה לא איחרה להגיע.. : "תגידי , מה נסגר איתך? החלקת על השכל?, סיימת עם השטויות שלך"?

אני חושבת שמעולם, לא הרגשתי דחויה יותר, שבורה יותר, מרוסקת יותר.

הכמיהה, והצורך שלי במגע מעולם לא היו חזקים יותר, הרצון שלי להיות מוכלת ע"י מישהו הטריף אותי.

אחרי נישואין של שנתיים וחצי בעוכרי, ועוד שנת זוגיות טרום החתונה, הבנתי שזה לא המקום עבורי... איך הבנתי? בגדתי....  הגעתי למצב שאני לא מסוגלת פשוט יותר להתמודד עם מה שקורה לי בזוגיות הזאת, מבלי שיש מישהו לצידי. כי את הכוח לעזוב לא מצאתי, שוב, כדי לא להשאר לבד. אז בחרתי בדבר הכי טוב הבא.. ליהנות מכל העולמות. גם להגיד שאני נשואה, אמנם בנישואים כושלים לחלוטין, אבל גם מסופקת מינית ורגשית בתוך מערכת יחסים בדסמית.. קטע גדול.. שאת בוחרת להמשיך להשאר נשואה למישהו שפשוט לא נותן לך כלום.. אין ביניכם כלום ושום דבר, שותפים לבית מהמם שקנינו יחד, וזהו!

הכרתי בכלוב, את הבחור שבמשך שמונת החודשים הבאים, גרם לי להרגיש שוב אישה. שבמהלך שמונת החודשים האלה, הכניס בי את המסוגלות להתמודד עם הפחדים שלי, ולשים קץ למערכת היחסים המזעזעת שהייתי בה. הוא גרם לי להבין, שמגיע לי הרבה יותר טוב מזה, גרם לי להודות בזה שאני טובה עד כדי מושלמת, בדיוק כמו שאני. היום אני מבינה, שהמצב הפסיכולוגי שהייתי בו, היה קשה מנשוא.  ואני חושבת שרק תודות לו, לא שקעתי יותר ויותר למטה. למדתי לאהוב את עצמי מחדש, למדתי להתחבר לנשיות שלי, הבנתי עד כמה אני באמת סקסית, כמה חוכמה יש בי, כמה האינטליגנציה הרגשית שלי גבוהה, כמה אני מסוגלת באמת להכיל.  השינוי היה עצום..

אני יכולה לקרוא לעצמי עוף החול. שהוא מת בשריפה, וקם לתחייה מהאפר שלו.. ממש ככה.

אחרי  שנגמרה מערכת היחסים ביני לבין השולט , זו היתה הפעם הראשונה, שבה הייתי לבד.. לבד למעלה מחצי שנה. תקופה, שבה פשוט נהנתי להיות עם עצמי. היה לי טוב!  אהבתי כל שניה במחיצתי. הלכתי, פעלתי, רקדתי עד אור הבוקר, עבדתי ופשוט חייתי.

אחרי חצי שנה, הכרתי את השולט/ בן זוג האחרון שלי. כריזמטי, חריף, סמכותי, מנהיג, יודע איך להוביל תהליכים ובאופן כללי, מישהו, שידע לסדר לי בראש את כל חוסר הסדר שהיה לי שם. אני אדם מאוד רגיש, שמתנהל 95% מהפעמים מהרגש ולא מההיגיון, ואצלו זה ההיפך. הוא מתנהל 95% מהפעמים, מההיגיון ולא מהרגש.

"מאבקי הכוחות" היו קשים. אני דרשתי כל הזמן תשומת לב, ואהבה, והפגנת חיבה, משהו שנראה לי טריוויאלי לחלוטין במערכת יחסית/ שליטה שמבוססת על אהבה, משהו שבעיניו היה מיותר. אני חושבת שזה הביא אותי למקום, שאני שוב מוותרת על עצמי, ועל מה שאני צריכה. זה דרש ממני המון כוחות כדי להתמודד עם הדבר הזה. הרי מגיע לי שיאהבו אותי, ומגיע לי שיעריצו את הקרקע שאני דורכת עליה, בדיוק כמו שאני עושה. אני אישה נפלאה, וכלבה מסורה, ובאופן כללי, אני מוכנה לעשות הכל כדי שיהיה לצד השני טוב, אז למה לא מגיע לי ?! אחרי תקופה מסויימת, העניינים התחילו להסתדר, עד שהכל התפוצץ בפנים.

מעבר לזה, אני חושבת שלמדתי על עצמי המון בזוגיות הזו.  הצלחתי להיפתח באמת לאדם, בצורה הכי טהורה שיש, למדתי לדבר על הדברים שמפריעים לי, מבלי לשתוק ולקבל דברים כפי שהם, למדתי לבטא את הצרכים שלי, למדתי להתמודד עם השדים שהיו בי ,שמנעו ממני לפתור דברים בצורה בוגרת ולא להתחבא מאחורי פרגוד. והאינטימיות האמיתית? למדתי איך לקבל אותה.. באהבה.. פשוט להכנע לסיטואציה.

לפעמים אני שואלת את עצמי, כמה אני יכולה להמשיך ולהיות עוגן לאחרים, מבלי שיהיה לי עוגן בחיים גם. הרי כל מה שאני מחפשת זה קרקע יציבה, מישהו שיוכל להאיר לי את הדרך, ולתת לי יד כדי שאוכל לחצות אותה בבטחה. משהו שאני ממש מתקשה לעשות .

התהליך שאני עברתי, ועודני עוברת, וכנראה גם אמשיך לעבור, הוא קשה. הנבירה הפנימית הזאת מתישה אותי. אני מרגישה שכל פעם עולה לי איזה זיכרון מהילדות שמונע ממני מלהתקדם... צעד קדימה ועוד שניים אחורה.

לפחות היום, אני יודעת מה אני באמת שווה. אני יודעת מה אני בדיוק צריכה בחיים שלי, כדי למקסם את האישה שאני. מודה, עדיין חלשה בעניין קבלת ההחלטות והאסרטיביות, אבל גם זה יגיע.

אני רק יודעת, שכל דבר בחיים קורה מסיבה מסוימת. אולי אני נועדתי להיות פנס שמאיר את הדרך לאנשים, ואני רק מכוונת אותם לעתיד טוב יותר, אולי הם גורמים לי להבין דברים על עצמי..

בסופו של יום, אני מבינה, שהדרך של כל אחד מאיתנו, צרופה בכוונות טובות שלפעמים מתפקששות.

היום אני מבינה, שאני אוהבת את עצמי. והאדם שיזכה , כן כן, יזכה להיות לצידי, יהיה המאושר בגברים.