מה שאף אחד לא יודע על ענבל ודור, זה שהם לא זוג. אם תתפסו אותם אי פעם יושבים ביחד בבית קפה , או במסעדה השכונתית תחשבו שהם חברים משכבר הימים.. רק החברים הקרובים של ענבל, יידעו לזהות את מבט מלא התאווה שלה כלפיו. מבט כזה שאפשר להסיק ממנו, שהיא מריירת עליו כמו כלבה מיוחמת.
בחוץ, הם לא באמת נוגעים האחד בשניה, המבטים לא מצטלבים כ"כ הרבה, כמו שהם מצטלבים, כשהיא קשורה בחוסר אונים אצלו בבית, בחדר המשחקים.
המרות היחידה שמידי פעם הוא מפעיל עליה בחוץ, היא כאשר הוא אומר לה להתיישב זקוף.. והיא, זונה חסרת מעצורים, כמו רכבת שדוהרת בלי ברקסים : " בחוץ אתה לא השולט שלי, אתה לא תגיד לי מה לעשות".
ענבל, אולי חוצפנית, אבל מפגרת היא לא. היא יודעת בדיוק מה היא מנסה לעשות- לקבל עונש. היא מנסה ללחוץ לו על כל הנקודות, כדי לראות את המבט הנוקב שלו. אותו המבט שיזכיר לה, מה קרה בלילה לפני.
אותו המבט שיזכיר לה, למי היא שייכת.
כל תנועה שלו בעיניה, מוכיחה עד כמה הוא כריזמטי, כמה סקס אפיל יש לו, איך הוא מתנהל בסביבה של אנשים, ואיך הוא מדבר עם כולם, כאילו העולם שייך לו.. חלילה לא מדובר בחוסר כבוד, אלא באסרטיביות לשמה.
לראשונה הצטלבה דרכם באתר היכרויות, הם דיברו קצת בהודעות, עברו לטלפון, וממש במהרה נפגשו. הכימיה והניצוצות החלו לעוף ישר. מדייט, שהיה אמור להמשך שעתיים בלחץ, הפך לשיחה של 9 שעות, מלאה בנושאים כמו עסקים, רגשות, הדברים שטמונים לנו בנפש, סקס, אוכל וטיולים.
פגישה אגב, שאפילו לא הסתיימה בנשיקת לילה טוב. בשביל ענבל זה היה מוזר ביותר. מעולם היא לא נתקלה בגבר, שלא נגע בה, או לא ליטף אותה, או לא נשק לה בפגישה ראשונה, על אחת כמה וכמה שהכימיה הייתה בלתי ניתנת להסבר, ולא רק מהצד שלה, אלא גם מהצד של דור.
דור, למרות איך שהוא נראה, ולמרות המודעות העצמית המאוד גבוהה שלו, מעולם לא התייחס לאישה כאל חפץ. הוא מאמין בלכבד נשים, ולהתנהג אליהן כמו אל נסיכות. כשענבל לצידו, הוא דואג לפתוח את הדלת, ולתת לה להיכנס ראשונה, תמיד דואג למזוג לה שתיה במסעדה, לא נותן לה לשבת בשמש, ובאופן כללי, דואג לרווחה שלה. אלו הן המחוות הקטנות האלה שגבר עושה, שגורמות לאישה להבין שהיא מוערכת. גברים כמו דור, ענבל יכלה לספור על יד אחת. מצד אחד ג'נטלמן, מצד שני שולט אכזר, שני צדדים שעד היום לא התערבבו אחד בשני, וכנראה גם לעולם לא יתערבבו. השליטה העצמית של דור, ראויה להערכה, למרות שאולי במוח הזדוני שלו, מטיילות מיליון ואחת מחשבות, מה לעולל לענבל בבית, וכשהוא רואה אותה, הזין נעמד לו כמו טיל, עם זאת, הוא לעולם לא יסגיר את מה שהוא מרגיש.
הם קבעו לעצמם סט חוקים, שבו הם לא מערבבים בין החברות שלהם, לבין מערכת יחסי השליטה שלהם. משהו שענבל ממש מתקשה לעמוד בו.
בשבוע הראשון להיכרות שלהם, הם הרגישו כאילו הם מכירים אחד את השניה כבר שנים. משהו בשיחות העמוקות האלה, משהו במגע החם שגרם לשניהם להישאב פנימה. משפטים שהם היו משלימים, או מין קריאת מחשבות מטורפת שכזו, ובכלל אם אפשר לתאר את כל זה בשתי מילים היא תהיה: "נפש תאומה".
ולא, לא מדובר בנפש תאומה שאיתה תזדקן לנצח, או בנפש התאומה שהיא המכסה לסיר שלך, או עוד מיליון ואחת מטאפורות, אלא אותה הנפש התאומה שגורמת לך להיות אדם טוב יותר, היא זו שתישאר איתך ולצידך תמיד, שתדחוף אותך קדימה, לעולם לא תרצה לפגוע ורק תשאף להוקיר אותך. ובין שניהם, זה הדדי.
איפשהו הם מבינים שלעולם לא יוכלו להיות יחד כבני זוג, אבל הנשמות שלהם כבר הצטלבו, והן רוקדות את ריקוד הניצחון.
אולי ביקום מקביל, הם מסתובבים ברחוב ראשי באירופה, מחזיקים ידיים. אבל כאן? כאן הם עוברים תהליך ביחד.
לא ענבל ולא דור חוו מערכת יחסים שמבוססת על שליטה בלבד. לשניהם יש את התהיות שלהם..
דור תוהה האם מערכת יחסים שכזו היא עוצמתית כמו בזוגיות, ואילו ענבל חושבת שדווקא בסוג כזה של מערכת יחסים, השליטה היא הפן הכי מובהק שיש, וההתמסרות היא עמוקה בהרבה.
המשך יבוא...