מונולוג של כלבה

 היומיים האחרונים היו מאוד עמוסי רגשות עבורי.
עמוסי רגשות  כי נפל לי אסימון. האסימון שאומר שאני לא באמת לוקחת משהו עד סופו. אני מתחילה משהו ועוזבת אותו באמצע. אין התמדה אין כוונות אין כלום.
היום חטפתי על הראש.... שאני לא באמת רוצה.. ושהגיע הזמן שאתחיל להשתלט על עצמי.. Body, mind and soul.
המלחמה הכי קשה שלנו היא לא עם העולם כמו שכולם אומרים, המלחמה הכי קשה היא עם עצמנו.  להתמודד עם כל מה שיש בנו, ולתעל את זה למקומות חיוביים. להפסיק להתנהל בצורה מכאנית, ומכורח האנרציה, אלא לבחור בשינוי.. שיעשה לנו טוב.
ישבתי מול אדם שגילו לא ככ גבוה משלי, והלסת נשמטה לי מטה לנוכח חוכמת החיים שפשוט נוזלת ממנו כמו נהר...
אדם שעבר לא מעט מהמורות בדרך, ומה שנותר לי, זה להסתכל עליו ביראת כבוד, לנוכח האדם שהוא היום.
בפוסט הקודם אמרתי, שכל אדם שנכנס לנו לחיים, יכול להיות פנס עבורנו בדרך, לגרום לנו להיות יותר טובים ממה שאנחנו..
היום, גיליתי משהו שיותר דומה לזרקור...
היכולת הזאת של אדם להכניס בך ככ הרבה מוטיבציה, לקחת מראה ולהעמיד אותה מולך, ולא רק לגרום לך להבין מה הפאקים, אלא גם איך להתמודד איתם, ואיך להשתפר כאדם, זו יכולת מופלאה..
 אני מורידה את הכובע, בפני הזרקור שלי....
פשוט עונג צרוף.