ועכשיו לקטע הבא, אני צריכה שתעצמו עיניים... או שלא...
אבל תנסו לדמיין גור כלבים חמוד, שרץ לבעלים שלו עם זנב מכשכש, מושך קצת במכנס, עד שהוא שם לב אליו, ואז בורח בשובבות..
וחוזר חלילה.. רץ אליו, מחפש תשומת לב, ובשניה שמקבל בורח... ואז שוב, מגיע, מסתובב לו בין הרגליים מחפש קצת יחס, ובורח..
בנינו, הקטן סתם מחפש לשחק.. ואני.... אני גורה קטנה שבודקת גבולות.
באה, מושכת לך במכנס, לראות עד כמה אני יכולה ללכת רחוק מבלי לחטוף.
שובבות? אולי...
סקרנות? כנראה...
רוח שטות? סביר להניח...
אבל הכי הרבה אני מחכה לרגע שאתה תציב גבולות... ולא גבולות דמיונים וארביטררים שאני יצרתי לעצמי מתוך היותי כלבה למופת.
אבל כאלו שיהיו תפורים עבורנו בחוט ומחט.
כאלו שכל עיטור שלהן, נעשה במחשבה מסויימת ולא בייצור המוני.
למה, אתה שואל?
כי רק ככה אני אוכל לזהות עד כמה אתה באמת מסוגל...