לא יכולה לומר בדיוק באיזו מששים ושלש המדרגות התחלתי לדלג במהירות מרוגשת. מול הדלת שאליה הגעתי בריצה התעוררתי מחלום. חלמתי רגש. רגש שפעם חויתי הרבה אך מכיון שחלף מאז כל כך הרבה זמן יחד עם עוד כמה דברים, פשוט נשתכח ממני.
נזכרתי כמה היה מדהים אותי כל פעם מחדש לזהות אותו יום אחרי יום במשך שנים בלי ששכחה עצימותו. האושר והנעימות שהיו מציפים אותי כשהייתי מגיעה הביתה והרכב שלו כבר היה בחניה. או אם הייתי בבית, הרגע בו הייתי שומעת את הרכב שלו מגיע. ולחלופין - האכזבה כשחניה ריקה קיבלה את פניי. הדהימו אותי רמות הרגש שעורר בי העניין הלכאורה פעוט הזה.
כשזה פסק זה קרה לפתע וללא הדרגה. בדיעבד, אז גם החלה הספירה לאחור. מאז, האהבה התגלגלה והחליפה כתובות אך מעולם לא חזרה אליי התחושה הספציפית הזאת. עד שהיום ממש הפתיעה אותי במדרגות. רצתי אליך לא יכלתי לחכות כבר להתעטף בך להיאחז בך. לעגון אצלך. אצלנו.
נכנסתי לדירתי. הריקה. עם תשוקה חדשה שהתעוררה...
איזה כיף!
