באחד הבקרים השבוע התעוררתי מאוחר ולא היה לי שום חשק לקום מהמיטה. תוך כדי התעוררות גיליתי שהמוח שלי מנהל דיון פנימי בנושא בושה. התלבטתי מה יותר מביך שיגלו עליי, שאני חולת זין והשפלות או שאני בדיכאון. אז הגיע שלב העדויות והראיות והסותרות. דמיינתי את עצמי נדפקת מוחפצת מוצלפת זוחלת נוהמת נצבטת מותכת מכופכפת מקופלת מפוסקת.. אין ספק אני אוהבת הכי נמוך הכי משפיל אין נסיבות מקלות. מה גם שהשובל הרירי שנתלה אצלי בין הירכיים היווה הודאה נחרצת באשמה.
מנגד עמד השעון. שטען שכבר צהריים ושעדיין לא מצאתי כוחות נפש לעשות משהו עם היום המבוזבז הזה. וכאב לי על עצמי על השיתוק על השריפה של הזמן על תחושת הדכדוך המוכרת. קנאתי בכל מי שלא מכיר אותה.
אני רגילה להסתיר חלקים ממני. אתם חושבים שזה עוזר? כל מי שאי פעם אמר לי שהוא אוהב אותי כנראה לא הבין כלום.
אח״כ גיליתי שכוסברה משפרת לי את המצב רוח. אפילו רק להריח. ואני באמת מתכוונת לכוסברה (,סוטים קטנים שכמותכם).
יש דברים שמרוממים לי את הרוח. החיוך שלו, הצליל של הצחוק שלו, המגע של היד שלו מלטפת לי את הירך ובא לי כבר לעוף מהפאב הזה הביתה לחטוף ממנו כמה סטירות טובות. ולשלוח מהר יד לכרית הכי קרובה כדי לצרוח לתוכה לפני שאיזה שכן מחליט לחייג איזה מספר תלת ספרתי...
לפני כמה חודשים הוא היה רק פרצוף זר בתמונה. איזה אחד שגר בעיר רחוקה וחי חיים אחרים, לוחש לאוזן של אחרת כדי שעוד מעט השפתיים שלה יעטפו לו את הזין האחר. זר. עכשיו הוא האקר שפורץ לי למוח קורא לי מחשבות מרגיש את הרגשות שלי! שלי! והוא מתחיל כמו פטה מורגנה אבל למרבה התדהמה דמותו נרקמת במציאות יותר ויותר ברור. אני מתחילה ממש להאמין לו שהוא אוהב אותי.
את מי שאני באמת.