כבולה בישיבה לכיסא. הפנים לקיר.. החלטתי הפעם לא לשים כיסויי עיניים. אני מסדר את הציוד לאחר הסשן. מעט חשוך , נרות דולקים סביב עם אור חם מרובה צללים. מוזיקה שקטה.היא כנראה מנסה להציץ לעבר המראה לבחון אם ניתן לראות מה אני עושה. זה הכי קשה, ללא כיסוי עיניים וללא יכולת לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הגב. בכוונה אני משמיע עם הציוד קולות שלא יהיו מובנים. כמו לקשקש הרבה עם השרשרת, או לגרור את השולחן הקטן, רעש פתאומי ולא צפוי. עם כיסוי עיניים היא הייתה נבלעת בפנים , לא באמת שומעת ומגיבה. כעת עיניה לא מכוסות, זה מעמיד אותה במצב ערני ודרוך שאולי ניתן יהיה לראות משהו, לדעת מה קורה, מה עומד להיות.
אני עובר לידה. אוחז בשערה בחוזקה. מרים ראשה. נושק בעדינות, מרפה והולך. היא משמיעה קול חלש,כאילו נחנקה מעט,לא שזה משנה..אני רואה שהיא מזיזה את גופה לתנוחה נוחה אחרת, אני מסיט מעט את חבלי הרגליים.. היא מודה בלחש. אני ממשיך ומסדר.
המוזיקה פסקה. שקט.
רק להבות הנר והצללים שמרקדים על הקיר.
אני בדיוק מאחוריה, שקט, מביט. היא מתפתלת. מנסה להביט. מניעה את הכיסא כאילו בלי כוונה בכדי לזוז מעט ולהגניב מבט במראה.. אני נגש בשקט ומחזיר אותה למצב הנכון.
לאחר כמה דקות היא משמיטה ראשה, מביטה לכיון רגליה, לא זזה, השלמה.