פָאנדוֹם (באנגלית - Fandom, מהמילה fan - מעריץ, kingdom -ממלכה, ממלכת המעריצים) היא קהילת מעריצים נלהבים של תופעה כלשהי כגון אישים, תחביב, זאנר, ספר, סדרה או אופנה. קהילות אלו נמצאות ונפגשות לרוב דרך האינטרנט, בשל האזוטריות של התכנים, אבל הן עשויות להתקיים גם בעולם הממשי כמו בכנסים, מסיבות ומפגשים חברתיים.
מעריצים בפאנדום מתעניינים בפרטים הקטנים של מושא הפאנדום, דבר המבדיל אותם מחובבים בעלי עניין אקראי בלבד. מושאי פאנדום קשורים לרוב באמנות, ספורט או בידור. מושא הפאנדום איננו מהווה, לרוב, חלק מעולמם המקצועי של המעריצים, אולם לעתים מושא ההערצה קשור למומחיות כלשהי בה הם מחזיקים, עקב העניין הרב שהם מגלים בפאנדום.
ההערצה וההתלהבות של אנשים בפאנדום שלהם בתוספת הדיוק ותשומת הלב לפרטים היא רבה ולא ניתנת תיאור.
יש דרכים רבות לבטא את הפאנדום. למשל :
כתיבת פאנפיקים-אלו סיפורים בעולם של הפאנדום או על דמויות הפאנדום.
קבוצות דיון- להעמיק את ההבנה והפילוסופיה מאחורי הפאנדום
ציור- לצייר את מושא ההערצה.
קוספליי- להתחפש לדמויות או למושאי ההערצה שמזדהים איתם בדגש על רמת פירוט ומשחק הדמות.
עיסוק ממש- להתעסק בתחביב שוב ושוב(לא באמת צריך להסבר).
עכשיו אעולה השאלה מה ההבדל בין פאנדום לפטיש? האובססייה שלנו הפטישיסטים בנושא הפטיש שלנו עמוקה. אנחנו קוראים על הפטיש שלנו, מציירים אותו, כותבים עליו, דנים עליו ומתעסקים בו. יש כנסים בנושאי פטישים (אפילו כנסים על פטיש ספציפי כמו פוני פליי). ואנחנו בטוח מתעסקים בפטישים שמושכים אותנו.
יש שיגידו שפטיש זה מיני ופאנדום זה לא. אבל הרגשת השיחרור בעיסוק בפאנדום בהצלחה היא גבוהה וניתן לתאר אותה כמינית. תראו קוספלייר שמתחפש בהצלחה לדמות שמעריץ לפרטייה ומתבקשים להצטלם איתו הוא לגמרי בספייס. או לכותב פאנפיק שמקבל ביקורות טובות על הסיפורים שלו הוא מרגיש לגמרי ספייס ומרחף. או צווחת המעריצות כשכוכב הפאנדום מדבר אליהן. מי שראה את זה לא יכול להתכחש שזה ספייס וזו חוויה מינית בשבילן. או מעריץ של קבוצת ספורט כשהיא זוכה באליפות האם השמחה שלו לא אורגזמית?
האם כולנו אז חנונים בנפשינו ומעריצים פשוט את הפאנדום של בדסמ? או שפאנדום זה בעצם פטיש בשפה אחרת ?
ומה זה אומר עליינו בני אדם שמיניות היא חלק מחיי כולנו אפילו בתחביבים שלנו.