Precious Illusions

לפעמים פשוט כדאי להשקיע ולנקד...

לשכב איתך במיטה לפני השינה,

להביט בך ולהסתחרר מהיופי שלך.

לדעת איזה לב ונשמה יש לך בתוך

המעטפת החיצונית שמערפלת לי

את החושים פעם אחר פעם.

להביט בך עוצמת עיניים ונרדמת,

ולא להיות מסוגל להוריד את החיוך

המטומטם שפרוש לי על הפנים.

לרצות להישאר ככה

עד שהזקנה תקמט אותנו,

ותשליך אותנו אל המקום

אליו כולם מגיעים

בסוף.

כשאת סוחטת

                   את הזין שלי

                                    ואני מאיים עלייך

                                                           בחניקה מחרמנת

חזק, מרגש וישראלי. הכי ישראלי שיש.

למה נראה לך שמעניין אותי מה קרה באח הגדול השבוע?

או מי זה טילטיל (מה זה השם הזה לעזאזל??)?

ובינינו, זה מעניין לי את הביצה השמאלית איזו מנה עלתה שלב

ואיזה פרצופים עשו "השופטים" בתוכנית הבישול המטופשת התורנית.

כשאני נפגש איתך ומדבר איתך, מה שמעניין אותי את את.

אל תברחי לנושאים אחרים, בטח לא משעממים ואינפנטילים.

לא שאכפת לי לדבר על דברים מעבר למי שאת ומי שאני,

אבל לפחות שיהיו נושאים שיראו שיש כאן איזו רמה אינטלקטואלית מסוימת:

היסטוריה, אקטואליה, תרבות... כאלה דברים.

תאמיני או לא, יעניין אותי לדעת איזה ספר קראת לאחרונה / איזה סרט טוב ראית

מאשר לדעת באיזו פוזיציה את אוהבת יותר לאונן.

לא שזה לא מסקרן אותי, אל תטעי. אני לא משחק אותה נזיר תמים, אני אפילו לא קרוב לזה.

אבל כמו שאת מחפשת מישהו עם עומק ורצינות לפני כל הסדום ועמורה,

תתפלאי לדעת שיש כמה כאלה גם מהמין השני.

עכשיו לכי תעשי שיעורי בית על השנים שבהן החל המירוץ לחלל,

כי לשמוע אותך מדברת על זה - פשוט מעיף אותי גבוה.

המזל והשכל הלכו ברגל ואיבדו את הדרך בלילה,

והחליטו בלית ברירה לישון בחוץ.

השכל סידר לו פינה בטוחה על המדרכה והתמקם לשינה,

המזל לעומתו התפרש על הכביש.

אחרי כמה זמן דהרה לכיוונם משאית,

והנהג ראה את המזל שוכב על הכביש.

באינסטינקט מיידי הוא הסיט את המשאית דווקא לכיוון המדרכה,

ודרס את השכל.

* קצת מזל בחיים עוד לא הרג אף אחד. או שכן?

לנפץ לך את החומות,

לשבור לך את ההגנות,

להעיף ממך את הספקות,

להפיג לך את החששות.

לחדור לך לראש וללב.

אם יש שם שקט ורוגע,

סימן שאנחנו, שנינו, בכיוון הנכון.

ככה זה שדברים שפעם היו נלחמים עליהם כל כמה שנים ומשלמים עליהם מחיר כ"כ כבד,

הופכים לדבר מובן מאליו. למשל- המדינה הזאת, הקיום שלה. מובן מאליו לכ"כ הרבה אנשים.

במקום לתת את ההערכה והכבוד המינימאלי לאנשים שבאמת ראויים לכך, כ"כ הרבה אנשים (ביניהם גם אנשים בהחלט אינטילגנטים)

אוהבים (שלא לומר מעריצים) וקוראים כל פיסת מידע על כוכבים לרגע.

אנשים שמשתתפים בתוכניות מטופשות ומקווים שלא ישכחו אותם אחרי 15 דקות התהילה שלהם,

או אנשים צעירים שהשתן עלה להם לראש וחלילה שיעשו צבא כמו כולם.

הרי ברור שתמיד יהיו אלה שיפצעו ויהרגו בשבילם ובשביל הקריירה המזויינת שלהם,

שהיא חשובה הרבה יותר ממה שכבר מובן מאליו, הקיום של המדינה הזאת.

הערב הלך לעולמו אלוף (בדימוס) אביגדור (יאנוש) בן-גל. קצין שריון מבריק,

שנלחם במלחמת יום הכיפורים באחד הקרבות הכי קשים ומרים שהיו למלחמה

הזאת להציע, הקרב בעמק הבכא. אותו קרב שבעקבותיו קיבל קצין מבריק אחר,

אביגדור קהלני (ששכל אח באותה מלחמה), את עיטור הגבורה.

העיטור הגבוה ביותר שמעניק צבא ההגנה לישראל ללוחמיו.

שווה לשמוע את הדקה ומשהו של קלטת הקשר שהונצחה בקרב הזה, לקחת דברים

בפרופורציה, להצדיע ולתת כבוד לאנשים האלה שהרבה בזכותם אנחנו כאן.

ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו.

לאמא הקדישו את יום האם. 

לאבא הקדישו את תשעה באב.

באמת מוזר

כשכל פעם

שאומרים סטופ,

את עוצרת באות

ז'.