סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Precious Illusions

לפני 8 שנים. 19 ביוני 2016 בשעה 18:36

זה פשוט נמצא שם כל הזמן, ברור לשנינו.

לא צריך לעשות מזה ביג דיל, משחקי אגו או השד יודע מה.

זה קיים, ברור מאליו וזהו.

לא חייבים כל הזמן להבליט את זה או להוכיח לצד השני משהו מסוים.

לכל אחד ברור מה התפקיד שלו/ה במשחק המציאותי והאותנטי הזה.

לכל אחד ברור מה ההיררכיה ושצד אחד יכול ברגע אחד להחליט שהוא רוצה לעשות X והצד השני יבין את המשמעות.

בכל רגע נתון.

כי זה פשוט קיים בנו, וזהו.

 

בין לבין, ותוך כדי, אפשר פשוט לפנק ולהתפנק בלי פנקס פתוח ובלבולי מוח מטומטמים.

כמו כל שני אנשים נורמלים שאוהבים, וממש במקרה הנטיה שלהם שונה ומצריכה "חוקי משחק" מעט שונים.

רק שאם לא חיים בסרט ועפים למחוזות אינפנטיליים, מבינים שבבסיס ובמהות זאת אמורה להיות זוגיות ככל זוגיות אחרת.

 

מתחת לשריון המחוספס שכל אחד מאיתנו סוחב, בסופו של דבר כל אחד מאיתנו רוצה דבר אחד,

פשוט-מורכב עד מאוד:

לאהוב ולהיות נאהב.

 

הסדר הנכון הוא כזה -

בת זוג שהיא גם נשלטת,

ולא נשלטת שהיא גם בת זוג.

לפני 8 שנים. 13 ביוני 2016 בשעה 15:26

טינוף מזוכך,

שמוציא כל מה שנאגר בפנים כלפי חוץ.

משחרר יצרים, רגשות, אהבות, פנטזיות, מחשבות.

בלי פילטרים, בלי בושה, בלי חשש.

נשיקה שעוטפת לשון ושואבת אותו בלי חשבון מרוב תשוקה חייתית.

נשיקה של צד דינאמי ופעלתן מול פאסיבית ורכה,

נשיקה כזאת שמגדירה במדויק את מעמד שני הצדדים.

מטונף ברמה שהפנים והגוף שלך מכוסות בזיעה של מאמץ ורוק של שנינו.

חוטי הריר שיוצאים ביחד עם הזין שלי מעומק הגרון שלך ומטיילים בחושניות על הפנים שלך,

כאילו מציירים ציור או מאפרים אותך מחדש.

    מטונף ברמה שאת ספוגה בנוזלים של שנינו תוך כדי ואחרי,

וככה, עם כל "הטינוף" הזה עלייך,

את נראית הכי יפה בעולם.

הכי טבעית.

לפני 8 שנים. 12 ביוני 2016 בשעה 9:25

                                                                                                              

* רץ בפייס וכו'

לפני 8 שנים. 9 ביוני 2016 בשעה 18:56

וביום שהאושר יגיע / איך נדע שזה הוא / שאין כאן טעות / ובכלל / בלי מרוץ 
איך נדע להגיע / אל השקט שאין/ האריה שישן / בפנים 
חולם, חסר / עכשיו זה מתגבר / ומי תאהב אותי / כמו שאני / כמו את עצמה / כמו אף אחד אחר / לזכור / השארתי מאחור / את כל אותם פחדים / קצוות חדים / שדים רוקדים שדים רוקדים / בראש 
אז ביום / שהאושר יגיע / איך נדע לספר / על רגע אחר / שהיה / חלומות / יוחזרו לרקיע / והנחל יזרום / לאותו המקום /כמו תמיד 
חולם, חסר / עכשיו זה מתגבר / ומי תאהב אותי / כמו שאני / כמו את עצמה / כמו אף אחד אחר / לזכור / השארתי מאחור / את כל אותם פחדים / קצוות חדים/ שדים רוקדים שדים רוקדים / בראש.

מילים: דני גלבוע, מאיר גולדברג

לחן: דני גלבוע

 

תמיד קינאתי באלה שיודעים לבטא במדויק ובקצרה, בכתב או בעל פה, רגשות או מחשבות שנמצאים אצלי בפנים.

יש פה כמה כאלו, עם כישרון כתיבה יוצא מהכלל.

השיר הזה למעלה, מדויק. לגמרי.

עבורי. 

לפני 8 שנים. 21 במאי 2016 בשעה 8:37

המצב כרגע הוא דווקא הפוך.

בית, למרות כל התלאות הבלתי נגמרות, יש גם יש (חסכונות, לעומת זאת, כבר לא ממש...).

אם הייתי בעניין של קלישאות מטומטמות ושטויות של מתלהבים הייתי כותב: "קח לך בית ובנה

לעצמך אישה". נו אתם יודעים, כל העניין המטופש של פירוק והרכבה של הנשלטת, כאילו היא

מינימום לגו למתקדמים.

לכן, המשפט המתאים יותר הוא: קנה לך בית ותכניס לתוכו אישה.

 

 

אה, וזה סתם סרטון קצרצר שמצחיק אותי כל פעם מחדש. טוב שיש חברים שבאים לקראתך בשעת צרה.

 

לפני 8 שנים. 10 במאי 2016 בשעה 14:18
"אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יקבור את מי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא".  
 
מתוך "אבות ובנים" של אביתר בנאי.
 
נדמה שהשורות האלו מתמצתות במדויק את מעגל השכול הבלתי נגמר אצלנו,
הורים שהופכים מתים-מהלכים אחרי קבורת בן/בת או לעיתים אפילו שניים מילדיהם במהלך השירות הצבאי-ביטחוני,
ילדים שהופכים יתומים ושומעים סיפורים על האבא הגיבור שלהם וכל מה שהם בעצם היו רוצים זה שהוא יהיה "רק" אבא, בלי המילה הנוספת "גיבור",
כי מה עוזר להם אבא גיבור שנמצא שני מטרים מתחת לאדמה?
 
מה ששכול עושה... איך כל פיסת מידע שנראית הכי לא חשובה שיש הופכת לדבר בעל משמעות רבה כ"כ עבור אלו שאיבדו את הדבר הכי יקר להם.
מיליון שאלות: "איך הוא נראה לפני שהוא מת- עייף, טרוד, אולי שמח"?, "הוא סבל"?, "מה הוא עשה לפני שמת"?, "הוא שיתף בפחדים מהסיטואציה
או שמר על קשיחות ולא הסגיר כלום"?, "ואיך הוא התנהג בימים האחרונים"? ועוד ועוד. כל דבר שמחייה את המת ונותן נחמה, וגם הקטנה ביותר,
המשפחה השכולה צמאה לדעת עליו. הזיכרונות זה כל מה שנשאר, אחרי החיבוק הענק שיש בימים הראשונים אח"כ המשפחה נשארת לבדה,
שקועה עמוק עמוק בתוך ענן השכול השחור.
 
קצר פה כ"כ האביב, כתב דויד גרוסמן בשיר יפהפה על בנו שנפל במלחמת לבנון השנייה, וכיוון לכל הנופלים שמתו מוקדם מדי,
חלקם בלי לטעום אפילו טיפה את טעם החיים האמיתיים. כל אחד בוחר איך לזכור את המתים שלו, אני משתדל לזכור את שלי
במגוון שלם של התכונות האנושיות שלהם - טובות, פחות טובות, מרגיזות, מרגשות, מצחיקות.
ככה הזיכרון חי ונושם אצלי בראש בצורה פועמת.
 
כל הנצחה היא יפה, מכובדת ומכבדת את זכר הנופלים. מרים פרץ, ששכלה שני בנים, אמרה משפט יפהפה לאחר מות בנה השני, אלירז -
תתמקדו בתכונה אחת טובה של היקר לכם, תאמצו אותה ותיישמו אותה בחייכם. זו ההנצחה המלאה והחיה ביותר.
 
 
* בקשה - יש לא מעט משפחות שהמעבר בין יום הזיכרון לחגיגות העצמאות חדות מדי וקשות מדי עבורן. תשתדלו להימנע או לכל הפחות
להצניע את ההכנות לחגיגות בעיצומו של יום הזיכרון, תנו כבוד למשפחות שבשבילן הזיכרון והכאב העמוק לא מסתיים כשהזיקוקים עפים לשמיים.
 
** מי שמתכוון להגיע להר הרצל מחר וזקוק לטרמפ מוזמן להגיע איתי.
לפני 8 שנים. 4 במאי 2016 בשעה 15:09

השבוע הזה, שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא מבחינתי השבוע הכי טעון שיש בלוח השנה.

כל פעם מחדש הסמליות הקלישאתית הזאת של "משואה לתקומה" מוכיחה את העוצמה והאמת האדירה שיש בה.

אנחנו ציניים בחיי היומיום שלנו לכ"כ הרבה אירועים, הפכנו קהי חושים לזוועות שמתרחשות ברחבי העולם וגם אצלנו. אולי רק ככה אפשר לשרוד כאן יום ועוד יום, לא יודע.

אבל לפחות בחיבור הזה של שני ימי זיכרון אני משיל את הציניות מעליי, ומנסה - באמת מנסה - להבין את גודל הזוועה, ההישרדות ובחירה בחיים למרות ואף על פי שכל אדם סביר היה נכנע למציאות האכזרית שהתקיימה אז בשנות המלחמה.

מנסה, ולא באמת מצליח.

איך אפשר להמשיך לבחור בחיים אחרי שיודעים שכל המשפחה הושמדה ללא רחמים? איך בוחרים לעלות דווקא למקום, שברור לכל בר דעת שעלולה להיות במקום הזה השמדה נוספת של יהודים, רק הפעם מאויבים שכנים שמסרבים לקבל את העובדה שליהודים מגיע מקום משלהם אחרי אין ספור פוגרומים ורדיפות לאורך ההיסטוריה?

מה חושבים לעצמם אותם ניצלים כשהם רואים את הילדים שלהם והנכדים שלהם משרתים בצה"ל בתור חיילים, לוחמים, קצינים? ומה הם חושבים לעצמם כשאותה מדינה שאמורה לשמור עליהם ולכבד אותם בעיקר בזקנתם, מפקירה אותם פעם אחר פעם לטוב לבם של עמותות ומתנדבים, ואילו בגרמניה (גרמניה!) מתייחסים טוב יותר לאותם ניצולים?

אני חושב שהאנקדוטות השונות שמתפרסמות מדי פעם, על קצינים בכירים שהם דור שני לניצולי שואה, הוא בעצם התמצית והמשמעות האמיתית של החיבור בין שני ימי הזיכרון. עם בלי הגנה שנטבח בעוצמות של אטימות ושנאה שקשה עד היום לתפוש, מול הילדים של אותם ניצולים שאחראים על ביטחון המדינה היהודית. רק מי שחווה את טראומת השואה דרך הוריו יכול באמת להבין את עומק המשמעות של העניין.

 

כאן אם תרצי יש לך בית 

ואותי יהיה לך המון 

צחוק ילדים בין הערביים 

מול חלון משקיף לים התיכון. 

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון 

ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

מילים: יעקב גלעד / לחן: יהודה פוליקר.

 

מתוך האלבום המופתי "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, בן לניצולי שואה (כמו גם כותב  השיר יעקב גלעד), שהקדיש את רובו

של האלבום לנושא השואה מזוויות שונות. השיר הזה מספר על ניצול שואה שהגיע לארץ וכותב ליקיריו על הרצון שלו להמשיך

איתם את חייו בישראל, צופה אל העתיד באופטימיות זהירה.

בתקווה ששארית חייהם של ניצולי השואה שנמצאים בינינו יהיה מכובד יותר.

לפני 8 שנים. 2 במאי 2016 בשעה 20:01

חשוב לי מאוד שתקומי כל בוקר כשחיוך מרוח לך על הפנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וגם זרע.

כי זה מביא לך חיוך.

לפני 8 שנים. 23 באפריל 2016 בשעה 20:07

לשם אני חותר, שואף וצריך להגיע.

הרגע הזה שבו אני מבין שיש לי יד חופשית איתך.

שאת מכירה אותי מספיק,

סומכת עליי באמת,

יודעת שאני מבין אותך ואוהב אותך,

ולאט לאט אנחנו מתמזגים משני אנשים זרים ושונים

לגוף אחד.

זה לא חד-צדדי הקארט בלאנש הזה, את יודעת.

גם את צריכה להרוויח אותו.

אל תצפי שאפתח בפנייך במהירות,

שאתן בך אמון ואפקיד אצלך את

הסודות, הפחדים, החלומות, הלבטים

והרגשות הכי עמוקים ואמיתיים שלי.

כשאדע שאת ראויה להיות חלק ממני,

את לך קארט בלאנש

ישירות לתוך הנפש החמה שלי.

 

לפני 8 שנים. 20 באפריל 2016 בשעה 14:59

- השומרים על הפרטיות, אבל קצת חושפים ומיד משמידים

"מה שמך אדוני?"

"אני רוצה לשמור על עילום שם"

"טוב, איך קוראים לך?"

"משה"

- אלו שבשלב התיאוריה אבל רצים מהר קדימה

"מחר יש לך בחינה בתיאוריה, ואתה מעשית לא יודע"

- השולטות ששולחות אחרים להעניש את הנשלט

"סמי עזוב הכל סגור איתו חשבון"

- הנשלטים שמסבירים לכולם שעבור השולטים הם יירדו הכי נמוך שאפשר

"טוב בסדר, ירדנו למקסימום"

- כשהכניסה האחורית עושה בעיות

"לא זז הרוורס"

- אלו שבשלב התיאומים והשאלות

"שאלה ראשונה"

"אתה יכול להתחיל משניה, ראשונה בליינד עניתי"

- אלו שעושים ספירת מלאי לצעצועים שלהם

"אז מה היה לנו שם? פלאגים, פלטינות..."

- אלו שמפחדים ממה שעומד להיכנס אליהם

"זה ייכנס בתוך זה?"

- אלו שמכריחים את הנשלט/ת שלהם לספור את הסטירות/הצלפות...

"שבע"

"מה שבע?"

"מה כמה?"

- אלו שמספרים סיפורים ולא שמים לב לשטויות שהם פולטים

"היא שכבה שם חצי ערומה במלוא מערומיה"

- המתפארים בנסיונם הרב

"מה שראיתי בחוף הים באילת לא ראתה שפחה חרופה על המים"

- אלו שכבר סגורים על עצמם

"תן לי להחליט מה מגעיל לי ומה מגדיל לי"

- השולטים שלא מוותרים ודורשים בקשיחות ראויה לציון

"גברת, גברת... מה זה עם החזה מעל המים? כנסי עמוק, עוד עוד עד הגרון. גרון עמוק אני אומר לך"

- מה שכל נשלט מאחל לעצמו

"תהיה גבר, תשפיל את עצמך"

- אלו שרוצים להעמיס מכל הבא ליד ונשארים בלי כלום

"אז מה נשאר להעמיס אחרי שלא העמסנו את מה שהיינו צריכים להעמיס ולא העמסנו?"

- השולטים הסאדיסטים שמבקשים מהנשלטים גם לחייך אחרי "מסכת הייסורים" של הסשן

"תראה מה זה עולם - קודם היית על קוצים, אח"כ על גחלים עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק"

- אלו שמבינים שהנשלטת שלהם לא רואה בעיניים

"לי אתה אף פעם לא הבאת טורקי קטן"

"טורקי קטן? לך גרוזיני גדול לא יספיק"

- אלו שחושדים שהפרטנרית שלהם היא לא בדיוק "היא"...

"מאז שהחלטתי לחפש את עצמי ולכתוב שירה אני קוראת לעצמי ברברה"

"בר... ברברר.... אם תחפשי הרבה תגלי שאת ברוך"

- אלו שמשלבים סאדיזם עם שעת יופי

"שערה שערה הייתי מוציא לה עם פינצטה פינצטה"