שכול והנצחה

לפני 8 שנים. 10 במאי 2016 בשעה 14:18

"אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יקבור את מי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא".

מתוך "אבות ובנים" של אביתר בנאי.

נדמה שהשורות האלו מתמצתות במדויק את מעגל השכול הבלתי נגמר אצלנו,

הורים שהופכים מתים-מהלכים אחרי קבורת בן/בת או לעיתים אפילו שניים מילדיהם במהלך השירות הצבאי-ביטחוני,

ילדים שהופכים יתומים ושומעים סיפורים על האבא הגיבור שלהם וכל מה שהם בעצם היו רוצים זה שהוא יהיה "רק" אבא, בלי המילה הנוספת "גיבור",

כי מה עוזר להם אבא גיבור שנמצא שני מטרים מתחת לאדמה?

מה ששכול עושה... איך כל פיסת מידע שנראית הכי לא חשובה שיש הופכת לדבר בעל משמעות רבה כ"כ עבור אלו שאיבדו את הדבר הכי יקר להם.

מיליון שאלות: "איך הוא נראה לפני שהוא מת- עייף, טרוד, אולי שמח"?, "הוא סבל"?, "מה הוא עשה לפני שמת"?, "הוא שיתף בפחדים מהסיטואציה

או שמר על קשיחות ולא הסגיר כלום"?, "ואיך הוא התנהג בימים האחרונים"? ועוד ועוד. כל דבר שמחייה את המת ונותן נחמה, וגם הקטנה ביותר,

המשפחה השכולה צמאה לדעת עליו. הזיכרונות זה כל מה שנשאר, אחרי החיבוק הענק שיש בימים הראשונים אח"כ המשפחה נשארת לבדה,

שקועה עמוק עמוק בתוך ענן השכול השחור.

קצר פה כ"כ האביב, כתב דויד גרוסמן בשיר יפהפה על בנו שנפל במלחמת לבנון השנייה, וכיוון לכל הנופלים שמתו מוקדם מדי,

חלקם בלי לטעום אפילו טיפה את טעם החיים האמיתיים. כל אחד בוחר איך לזכור את המתים שלו, אני משתדל לזכור את שלי

במגוון שלם של התכונות האנושיות שלהם - טובות, פחות טובות, מרגיזות, מרגשות, מצחיקות.

ככה הזיכרון חי ונושם אצלי בראש בצורה פועמת.

כל הנצחה היא יפה, מכובדת ומכבדת את זכר הנופלים. מרים פרץ, ששכלה שני בנים, אמרה משפט יפהפה לאחר מות בנה השני, אלירז -

תתמקדו בתכונה אחת טובה של היקר לכם, תאמצו אותה ותיישמו אותה בחייכם. זו ההנצחה המלאה והחיה ביותר.

* בקשה - יש לא מעט משפחות שהמעבר בין יום הזיכרון לחגיגות העצמאות חדות מדי וקשות מדי עבורן. תשתדלו להימנע או לכל הפחות

להצניע את ההכנות לחגיגות בעיצומו של יום הזיכרון, תנו כבוד למשפחות שבשבילן הזיכרון והכאב העמוק לא מסתיים כשהזיקוקים עפים לשמיים.

** מי שמתכוון להגיע להר הרצל מחר וזקוק לטרמפ מוזמן להגיע איתי.