השבוע הזה, שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא מבחינתי השבוע הכי טעון שיש בלוח השנה.
כל פעם מחדש הסמליות הקלישאתית הזאת של "משואה לתקומה" מוכיחה את העוצמה והאמת האדירה שיש בה.
אנחנו ציניים בחיי היומיום שלנו לכ"כ הרבה אירועים, הפכנו קהי חושים לזוועות שמתרחשות ברחבי העולם וגם אצלנו. אולי רק ככה אפשר לשרוד כאן יום ועוד יום, לא יודע.
אבל לפחות בחיבור הזה של שני ימי זיכרון אני משיל את הציניות מעליי, ומנסה - באמת מנסה - להבין את גודל הזוועה, ההישרדות ובחירה בחיים למרות ואף על פי שכל אדם סביר היה נכנע למציאות האכזרית שהתקיימה אז בשנות המלחמה.
מנסה, ולא באמת מצליח.
איך אפשר להמשיך לבחור בחיים אחרי שיודעים שכל המשפחה הושמדה ללא רחמים? איך בוחרים לעלות דווקא למקום, שברור לכל בר דעת שעלולה להיות במקום הזה השמדה נוספת של יהודים, רק הפעם מאויבים שכנים שמסרבים לקבל את העובדה שליהודים מגיע מקום משלהם אחרי אין ספור פוגרומים ורדיפות לאורך ההיסטוריה?
מה חושבים לעצמם אותם ניצלים כשהם רואים את הילדים שלהם והנכדים שלהם משרתים בצה"ל בתור חיילים, לוחמים, קצינים? ומה הם חושבים לעצמם כשאותה מדינה שאמורה לשמור עליהם ולכבד אותם בעיקר בזקנתם, מפקירה אותם פעם אחר פעם לטוב לבם של עמותות ומתנדבים, ואילו בגרמניה (גרמניה!) מתייחסים טוב יותר לאותם ניצולים?
אני חושב שהאנקדוטות השונות שמתפרסמות מדי פעם, על קצינים בכירים שהם דור שני לניצולי שואה, הוא בעצם התמצית והמשמעות האמיתית של החיבור בין שני ימי הזיכרון. עם בלי הגנה שנטבח בעוצמות של אטימות ושנאה שקשה עד היום לתפוש, מול הילדים של אותם ניצולים שאחראים על ביטחון המדינה היהודית. רק מי שחווה את טראומת השואה דרך הוריו יכול באמת להבין את עומק המשמעות של העניין.
כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.
ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.
מילים: יעקב גלעד / לחן: יהודה פוליקר.
מתוך האלבום המופתי "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, בן לניצולי שואה (כמו גם כותב השיר יעקב גלעד), שהקדיש את רובו
של האלבום לנושא השואה מזוויות שונות. השיר הזה מספר על ניצול שואה שהגיע לארץ וכותב ליקיריו על הרצון שלו להמשיך
איתם את חייו בישראל, צופה אל העתיד באופטימיות זהירה.
בתקווה ששארית חייהם של ניצולי השואה שנמצאים בינינו יהיה מכובד יותר.
