Precious Illusions

1:30 בלילה, בין שישי לשבת.

קזינו צבעוני ורועש.

מיאמי, פלורידה. 

את כל שלוש השעות האחרונות פחות או יותר בילינו בקזינו. פעם ראשונה מאז שהגעתי לאמריקה (אכן מחדל חמור).

בלאק ג'ק (את התסכול כשאתה חש כאשר הדילר עוקף אותך בסיבוב כשיש לך סכום של 19 והוא מוציא 21 מהקופה קשה להסביר), מכונות וקצת רולטה (רווח מהיר של כ- $2,000 במזל של מתחילים התאדה במהירות כלא היה).

היא בשיער אסוף לזנב סוס מתוח ומהודק. ג'ינס שיושב עליה בדיוק כמו שג'ינס צריך לשבת על בחורה וגופיה אלגנטית שחושפת זרועות לבנות עדינות ומחשוף של שדיים לבנים. מדי.

אשלי. ככה קוראים לה. והיא אמריקאית בדיוק כמו השם שלה. לבנבנה מפונקת שלא ממש מודעת שיש עולם בחוץ מלבד אמריקה שלה. מדהים כמה בורה יכולה להיות בחורה בת 29. אבל הנתון הזה לא ממש רלוונטי לסיטואציה הנוכחית, מה גם שאני חייב לטעון לזכותה שהגרון העמוק והאגרסיבי עד כדי הקאה שהיא יכולה לספוג, מפצה לחלוטין על חוסר היכולת לפתח איתה שיחה מעניינת ברמה מינימלית עבורי.

כשהיא מפסידה עוד $250 ברולטה אני מסמן לה שהגיע הזמן לזוז.

02:15 בלילה, בין שישי לשבת.

חדר המקלחת בבית שקט ונעים.

מיאמי, פלורידה. 

אני מפשיט אותה תוך כדי שהיא זזה ומדברת כל הזמן, מנסה להתחמק מהבלתי נמנע.

שלב הבכי וההתכווצות-התקשחות של הגוף המתמיד בסירובו יגיע עוד מעט. בכל זאת, יש שלבים בכל התהליך הזה.

כשהיא עירומה מולי אני מורה לה להיכנס למקלחת ולהתחיל. היא שוב מנסה להתחיל לומר משהו אבל אני משתיק אותה בגסות כשהיד שלי מעקמת את הלסת והפה שלה בחוזקה ודוחף אותה פנימה למקלחת. 

מדהים שלא חשוב כמה פעמים היא כבר ביצעה את האקט הזה בעבר, כל פעם מחדש זה קשה כאילו זאת הפעם הראשונה. כשאני רואה אותה בוכה וקצת רועדת אחרי כמה דקות קצרות שאני ממתין בסבלנות, ברור לי שזה לא חשש מהאקט הפיזי עצמו אלא מהמבוכה האדירה שמתלווה אליו כשמישהו צופך בך כשאת מוציאה את מה שאת מוציאה מתוך החור הקטן של התחת שלך. 

אני כ"כ אוהב את הבעת הפנים שמשדרת חשש עמוק מעורבת בבהלה אותנטית ברגע שההבנה מתקבעת, את  ח י י ב ת  לעשות את זה. אין דרך מילוט.

חוקן.

מדהים כמה בושה, חרדה, תחושת גועל, ביזוי וגירוי עמוק יש באקט אחד בודד.

יש הרבה הזדמנויות בחיים, לפעמים הן ממש מתחת לאף ואנחנו לא שמים לב אליהן, לא מצליחים לקלוט את הרמז ומשמעות ההזדמנות או פשוט פוחדים להרים את הקלף הזה שהחיים החליטו לחלק לנו. אני חושב על ההזדמנויות שחמקו לי בין האצבעות במהלך החיים, במודע או לא במודע, על כאלו שכבר לקחתי אבל לא מימשתי עד הסוף בגלל אלף ואחת סיבות. 

אם להיות כן, גם את ההזדמנות הזו לא חטפתי מיד בשתי ידיים. התלבטתי לא מעט, חשבתי הרבה על המשמעויות והזוויות השונות שהצלחתי להביא בחשבון ושקלתי את כל הנושא יותר מפעם אחת. האסימון נפל כאשר תמיד הגעתי לאותה המסקנה - אני צריך לנסוע. או ליתר דיוק, חייב לנסוע. יש הזדמנויות שאסור, פשוט אסור לפספס. צריך לתפוס אותן בשתי ידיים חזק ולא לעזוב, להתאבד עליהן ולחוות אותן במיצוי המקסימלי האפשרי. הרוגע והשקט שבאו אחרי המחשבה אם לא אצליח, נתנה לי את החותמת הסופית שאני מחליט נכון. גם אם אתרסק לרסיסים מהניסיון הזה אני שלם עם ההחלטה, וברגע שההבנה המנטאלית הזו השתקעה בתוכי אפשר היה לרוץ קדימה. כבר אמר איזה זמר מוכשר שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה. הידיעה שכשאהיה בן 90 אני אביט לאחור לא בתחושת פספוס מתסכלת אלא אהיה מרוצה שהתגברתי על כל המכשולים ויצאתי מאזור הנוחות כדי לנסות ולחוות נתנה לי את השקט הפנימי.

לא לכל אחד מזדמן לחיות, לגור ולעבוד בארה"ב, ולנסות לשדרג את החיים בכמה רמות מעל רמת החיים העכשווית. ועוד לא "סתם" ארצות הברית - מיאמי, פלורידה! כל עוד לא תופסת אותך איזו סופת הוריקן אימתנית, זה בהחלט אחד המקומות המבוקשים שאפשר לרצות לגור בהם. זאת ההזדמנות לבקר ולצלול בפלורידה קיז ובים הקאריבי, לבקר במרכז החלל קנדי, בדיסני וורלד אורלנדו, לטייל בניו יורק (רק שהפעם לא ביקור חטוף אלא משמעותי יותר ובלי טיסה של 12 שעות), לרבוץ ולעשות הליכות בחוף מול האוקיאנוס האטלנטי, ללכת למשחק(ים) ב-NBA.  רשימה חלקית בהחלט (:

הייתי שמח, מן הסתם, שאת כל המעבר הזה והשינוי הגדול הייתי עושה עם מישהי. לשתף ולחוות ביחד זה אחרת לגמרי, אבל אולי דווקא שם אני אמצא את מה שכרגע חסר. כרטיס הפטלייף כבר נוער מאבק ועודכן (:  על ראיון בשגרירות וקבלת ויזת עבודה אפשר לסמן וי, וגם על מציאת שוכרים לדירה בארץ, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות והזמן עד הטיסה יעוף במהירות האור. לפחות את חנוכה, החג "שלי", אני עוד אספיק לעשות בארץ. 

יש משהו ממסטל בתחושה הפנימית לפני התחלה חדשה, התחלה שאתה לא יכול לדעת לאן היא תוביל אותך.

לחיי התחלות חדשות, אמיצות ומעניינות. 

"עד שתבוא הרוח הטובה,

היא תלטף ותקלף ממך קליפה אחר קליפה.

תרשה לעצמך לגדול כנף ועוד כנף,

לחיות בלי לפחד למות מאהבה."

אני מניח שאני לא שונה מאנשים אחרים אם אני אודה שאני מעריך אותנטיות.

לראות מישהי שמתחננת, אבל באמת, בצורה שמביאה אותה עד כדי אובדן כבוד עצמי ולחץ נוראי, לדעת שהסיטואציה כולה בידיים שלי ואין לה שום יכולת ושליטה לפתור את המצב בלעדיי כדי להגיע לסוף טוב (עבורה), זה משהו שעושה לי נעים בגוף.  אבל ממש.

ואני לא מדבר על הדברים הבנאליים כמו להתחנן לזיון, לגמירה וכדומה, אלא למשהו הרבה הרבה יותר טריוויאלי לרוב האנשים, שיכול להיות כ"כ מלחיץ כשלא ניתן לעשות אותו. מכל סיבה שהיא.

ההודעה שלה ביום שלישי בבוקר תפסה אותי בדרך לעבודה, הודעה שקצת הפתיעה והרבה שימחה. עבר די הרבה זמן מאז שנפגשנו. הכרנו דרך אפליקציית היכרויות אחרי שהיא פנתה אליי בעקבות רמז שהשארתי בפרופיל שלי שאני לא מחפש מערכת יחסים רגילה. יצאנו תקופה של כמה חודשים טובים אבל זה לא התפתח למה שקיווינו, למרות זאת נשארנו בקשר טוב. מעין יזיזים +, ז"א נפגשנו לפעמים גם סתם באופן תמים – סרט, הצגה, מסעדה בלי להמשיך את הערב במעשי סדום וזימה עם הדינמיקה שהשתרשה בקשר בינינו. כשמישהו מאיתנו, או שנינו, לא היינו פנויים להיפגש נתנו ספייס אחד לשניה. כשזה הפך רלוונטי עבור אחד מאיתנו שלחנו הודעת גישוש - ואם התאפשר נפגשנו שוב. קבענו להיפגש אצלי בדירה בערב והזמנו אוכל מראש. כשהיא נכנסה לבית וצעדה לסלון היא התרשמה מכמות הספרים שהוספתי לאוסף ומסודרים על הספריות. נו, ומכל אלה כמה כבר קראת? היא שואלת בחיוך מתגרה. משהו כמו 70%, אני יורה לעברה בלי למצמץ, למרות שבפועל 30% היא תשובה כנה יותר (:

כשהאוכל מגיע אני מכין את השולחן ומביא יין וקנקן מים גדול. השיחה זורמת ובין לבין אני מוודא שהיא שותה מקנקן המים ולא רק מהיין. זה לא כזה מסובך בהתחשב בעובדה שהאוכל בתיבול פיקנטי כבד, שלא לומר חריף. אחרי קצת יותר מחצי שעה היא אומרת את המובן מאליו, שהיא חייבת לשירותים מכל המים האלה שהיא שותה, וזזה לכיוון. כמה שניות לאחר מכן היא חוזרת עם מבט של "מה הקטע בדיוק?" אחרי שהיא מנסה לפתוח את דלת השירותים ללא הצלחה יתרה. דמות התמים שאני עוטה על עצמי לא עושה עליה רושם במיוחד והיא מבקשת, עדיין בעדינות ובנימוס, שאפתח את דלת השירותים. אני מניד בראש בשלילה. היא כבר מבינה את הקו שהערב הזה הולך אליו ומנסה בכל זאת לשכנע, לדבר אל הרגש וגם אל ההיגיון, שאפתח את דלת השירותים. אחרי שהיא מבינה שהבקשה לא תיענה, היא חוזרת לשבת ואני מוזג לה כוס מים נוספת. היא צוחקת בבוז ומרחיקה את הכוס ממנה לכיווני. אני מחייך ודוחק את הכוס לכיוונה, ומחווה עם היד אל הכוס ברמז שאין עבה ממנו. אין מצב, היא אומרת בטון הכי חד משמעי שהיא יכולה לגייס. תשתי, אני עונה לה בפנים מחויכות, שבקרוב מאוד יהפכו לפנים רציניות. כשהיא מבינה שיש לה שתי אפשרויות בלבד ובשתיהן היא תשתה את המים בלאו הכי, היא לוקחת לבדה את הכוס באי רצון ומרוקנת אותו לגרון שלה, תוך כדי שאני מקשיב בעונג לקולות הלגימות עד שהכוס חוזרת לעמוד על השולחן ריקה.

מעכשיו, אני אומר כשאני כבר רציני לגמרי ואחרי שהיא שתתה שלוש כוסות מלאות, כל 15 דקות כוס מים מלאה. היא לא עונה, אבל תחושת בטן פרועה אומרת לי שהיא לא ממש מרוצה מהעניין...  עם כל כוס שהיא שותה הלחץ על השלפוחית גובר, והוא מקרין על הגוף והפנים שלה. אחרי שתי כוסות נוספות היא כבר מראה סימנים ברורים של נואשות ומסבירה לי תוך שהיא מתאפקת בעמידה, שהיא הולכת עם הבגדים האלו מחר לעבודה ואין לה להחלפה.

אני קם ולוחש לה באוזן שאני יודע, ולוחץ לה קלות על הבטן התחתונה.

באמצע הכוס השישית היא מסמנת לי שהיא כבר לא יכולה לשתות ושהיא חייבת, אבל פשוט חייבת להשתין. אני נאלץ להתעקש ולהכריח אותה לסיים לשתות. זה מצריך ממנה מאמץ רציני וזמן יחסית גדול, הלגימות קטנות וקצרות וההפסקה ביניהן די ארוכה.

זה בהחלט מספיק, אני חושב לעצמי, כמות מים גדולה מאוד לשלפוחית שתן לא גדולה במיוחד. ואני מושיב אותה על הספה ומתחיל לדבר איתה כדי לנסות להסיח את דעתה. אבל השיחה הפעם לא ממש ממשיכה על מי מנוחות ונקטעת לאחר זמן די קצר מחוסר היכולת שלה להתרכז וההתאפקות שגורמת לגוף שלה לזוז בלי הפסקה ולהתחנן בפניי שאפתח את דלת השירותים.

ג' !! היא קוראת לי בתחנונים נואשים כשכל הגוף שלה רוקד בתנועות מוזרות של התאפקות מכמירת לב, מבקשת שוב שאפתח את הדלת ומזכירה פעם נוספת שאין לה ג'ינס ותחתונים אחרים להחליף ושמפה היא יוצאת ישר לעבודה. הדמעות מתחילות לזלוג, הטון הופך היסטרי, הלחץ הופך לפאניקה של ממש, הגוף זז בלי יכולת לשלוט עליו במין התאפקות מוזרה, התחינות הופכות תכופות והכבוד העצמי כבר לא מהווה פקטור כשכל מה שאת רוצה זה בסה"כ להשתין בתוך אסלה ולהשאיר את הבגדים שלך יבשים ולא ספוגים בריח חריף של נוזל צהוב בזמן שאת מרגישה שכל שניה הזרם אוטוטו מתפרץ.

אין ספק בכלל שהתחושה הזאת, כשהיא מבינה מעל לכל ספק באופן הכי מוחשי שיכול להיות, שאין לה שום שליטה על הסיטואציה והיא תלויה בך לחלוטין, ולא נשאר לה יותר מדי מה לעשות חוץ מלהתחנן ולקוות שכל הדבר הזה יסתיים כמה שיותר מהר עבורה – היא אחת התחושות הכי מענגות שקיימות.

אני גורר אותה מהשיער בגב כפוף לדלת השירותים ופותח אותה.  קדימה, אני אומר לה וממתין ליד הפתח. היא מיד מתחילה להוריד את הג'ינס והתחתונים ותוך כדי מבקשת שאצא כי זה קשה לה ככה. אני לא מגיב ונשאר לעמוד ולהסתכל.  הלחץ בשלפוחית לא ממש משאיר לה ברירה והישיבה בכריעה תורמת את שלה ורעש חזק של זרם פוגע במים של האסלה, רעש שדומה יותר למיני מפל מאשר להשתנה של יצור אנושי.

את הפנים היא חופנת בשתי הידיים שלה ופשוט מתרוקנת בלי לזוז או להשמיע קול.

חוץ מבכי עדין של מבוכה ושחרור.

אני קם בארבע וחצי בבוקר שמח וטוב לב, מתארגן ויורד ברגל עם חלק מהציוד לאוטו.
עולה חזרה לקחת את שאר הציוד ושוב יורד את המדרגות בדילוגים קלילים. בכל זאת, רק 5-4 שעות ודגים צבעוניים ירקדו לי מול העיניים.

לפני ההתנעה אני מחליט לבדוק את הגלגלים. בכל זאת, הלו"ז צפוף והנסיעה ארוכה. והרי זה כבר ידוע שבערבה אין אף כלב שיעזור.

השמחה הופכת ליגון קודר, והצמיג האחורי מברך אותי בבוקר טוב מעוך לגמרי. תרתי משמע.
איך אומרים? אתה מתכנן תכניות והגלגל הרזרבי צוחק.

עולה חזרה שלוש קומות עם הציוד, יורד חזרה שלוש קומות לאוטו, מחליף לגלגל רזרבי ומזיע כמו ניגר.

אחרי שעתיים אני עוצם עיניים ומדמיין ים כחול, את הרי אדום והדגים הצבעוניים שאני משוכנע שמחכים רק לי.

כשאני פותח אותן אני רואה את משה עם הכרס והזיעה מחזיק קפה שחור ביד ופירורי בורקס חם על החולצה והסנטר.

אין דגים ואין ים. צללתי לפנצ'ריה הקרובה.

מזל שאוטוטו סיני תפצה על עוגמת הנפש.
מצד שני, עם פתיחת שנה כזאת הכל בעירבון מוגבל...

12 שנים כבר עברו מקיץ 2006, עמוס האירועים.

זה כמו לעשות שוב פעם את כל שנות בי"ס או ארבע פעמים שירות סדיר. המון זמן, ועדיין זה נדמה שהזמן עובר מהר, טס ממש.

ולחלק הזמן פשוט נעצר, קפא.

כשאתה צעיר וטיפש אתה מחפש אקשן קרבי. מלחמה, מבצע, היתקלות. משהו. רק תן להסתער ולסמן איזה X על הנשק וואסח שצמוד אליך כמעט 24/7. אין לך מושג מה זה באמת אומר. עוד לא ראית פצועים, עוד לא שמעת פצועים. רק בתרגולים על יבש, כשתמיד זה נגמר בצחוקים ואח"כ בקללות על המ"מ הבן זונה שנותן לכולם לסחוב את השמן שבמחלקה על אלונקה. אתה מזיע עם ציוד מלא עליך כולל השכפ"צ הקרמי המזדיין הזה שגומר לך את הכתפיים, וטיפות זיעה שיורדות באיטיות מחרפנת, כמו עינוי סיני, מהמצח ישר לתוך העין שמתחילה לשרוף בדיוק כשאתה מרים נשק ומכוון לנקודה חשודה. אתה לא יודע מה אתה קודם - עייף, רעב או מסריח. כנראה שמסריח, אבל אתה אוכל עוד טונה ממנת הקרב שכבר יוצאת לך מכל החורים ורק אח"כ נרדם איכשהו בתנוחה מוזרה עם כל הציוד עליך כשמקלחת לא נראית באופק.

עוד לא שמעת את הקוד "הַרְדּוּף" בקשר בזמן אמת, ואתה עוד לא קולט שבעצם אתה יודע לפני אמא מסוימת אחת, שבדיוק ישנה-לא ישנה, שהבן שלה כבר לא יחזור. ואין יותר בישולים ושניצל של שישי, ונשיקה וחיבוק חם של אמא שתמיד ישנה-לא ישנה ועכשיו זה כבר לתמיד לא ישנה. אתה יודע שזה לא איזה משחק מחשב מפגר שיש לך כמה פסילות, ומקסימום אתה מתחיל מחדש עד שאתה עובר שלב. במציאות יש פסילה אחת, וכשמישהו מת אז זהו, זה נגמר לתמיד.

אתה יודע את זה, אבל עוד לא באמת מבין. עוד לא באמת מפנים. מלחמה זה חרא.

אין, פשוט אין כמו הקיץ. 

שלא לדבר על כמה ימים של צלילות באילת.

כל הנסיעה הדי מייגעת מהמרכז עם אינספור הפיתולים בערבה, כשאתה תקוע אחרי משאית או נהגת שנוסעת על 70-80 קמ"ש ופוחדת מהצל של עצמה, שווה כשאתה רואה באופק את המלונות והים הכחול עם ההרים האדומים.

שום דבר לא משתווה לרגע הזה שאתה שוקע למטה ובשניה אחת אתה מפסיק לשמוע מוזיקה מזרחית בקולי קולות, אמא שצועקת על אבא שצועק על המלצרית המסכנה שצועקת על הבוס שלה שהיא מתפטרת וערס שעושה פוזה על הפרחה התורנית שלו – וכל מה שיש עכשיו זה הקול של הנשימות והבועות שעולות למעלה ודגים צבעוניים שמענטזים מול העיניים שלך.

ולא חשוב כמה פעמים ראית את אותם דגים בצלילות קודמות, אתה תמיד מסתכל עליהם בהשתאות כאילו זו הפעם הראשונה.

ותמיד יש את הדגים הרעבים שחופרים בחול, ממש דופקים את הראש שלהם באדמה כדי למצוא אוכל עד שאין מנוס מלחשוב שאולי הם מזוכיסטים וחבל שאין בסביבה איזה תמנון שיצליף בהם לפחות עם איזו יד אחת (שיותר דומה לשוט איכותי) מתוך השמונה שיש לו.

קיץ. אילת. צלילות. דגים יפים. פירות קיץ מושלמים.

יותר טוב מזה ונשתגע.

אתה עשוי לדעת ולהרגיש שהיא באמת עושה לך משהו,

אם אחרי שגמרת להשתמש בה בכל מיני צורות שונות ומשונות

ואחרי שגמרת עליה פעמיים,

לא בא לך ללכת לישון או לשלוח אותה חזרה במונית -

אלא בדיוק להיפך. רמת העניין שלך בה לא ירדה.

ובבוקר אתה עוד מוצא את עצמך משקיע ומכין לה שייק פירות צונן.

אין עוררין על כך שהתקופה הזו, בין השנים 1939-1945, גרמה לבני האדם להחצין תכונות אופי שונות בתכלית. כאלו שגורמות להתפעמות עזה ומעוררות השראה אמיתית, וכאלו שגורמות לך לשאול שוב ושוב איך אפשר להפוך לחיית אדם ללא שום מצפון.

אי אפשר לשפוט את היהודים שניסו להינצל בכל דרך ולשמור על חייהם וחיי משפחתם בתוך הגיהינום הבלתי אפשרי שהם חיו בתוכו. כך, למשל, קשה לקרוא עדויות ניצולים על אנשי היודנראט אבל אסור לשכוח שבסופו של דבר הם היו חלק מהאסירים בגטו ורובם הגדול נשלח לבסוף גם כן למחנות ההשמדה אחרי שהנאצים סיימו לנצל אותם עד תום. לא מעט מהעדויות גם שופכות אור על אנשי יודנראט רבים שניצלו את תפקידם כדי לסייע במה שאפשר ליהודים רבים ולהקל עליהם במקצת את הזוועה היומיומית.

מה שאי אפשר להבין, זה איך אדם עם שורשים יהודיים קרובים מאוד (לא על פי ההלכה, מכיוון שהוא יהודי מצד האב, אבל בהחלט יהודי על פי תורת הגזע הנאצית) מתכחש לעם שלו תוך שהוא יודע היטב את הזוועות שהיהודים עוברים, מצטרף למפלגה הנאצית ותופס שם תפקיד בכיר מתוך מטרה להביא לניצחון הרייך השלישי. וכדי להוסיף חטא על פשע, יוזם עבודת כפייה של אסירים יהודים עבור מכונת המלחמה הנאצית תוך ידיעה שאת העובדים העייפים והחולים יישלחו מהר מאוד למחנה השמדה ובמקומם יביאו אסירים חדשים, וחוזר חלילה. אין שום מחילה לחרפה הנוראה הזו.

https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3735633,00.html?ref=ynet

לעומת היהודי הבזוי, מתוך הגיהינום היו יהודים שהוכיחו שאפשר לשמור גם על צלם אנוש ואפילו למות תוך כדי לחימה, בגאווה. אנשים שהיו עדים למעשי הנאצים במשך שנים, מודעים להשלכות הקשות של המעשים שלהם ובכל זאת סיכנו את חייהם בפעולות שונות תוך הבנה שיש משהו שהוא חשוב מהם. גדול מהם. אינספור שמות רחובות ומוסדות קרואים על אנשים שונים שלא את כולם אנחנו מכירים, או מכירים רק חלקית. הסיפור הנ"ל מוציא לאור יהודים גיבורים שיצרו סיפור גבורה אמיתי, שמוכיח שגם מתוך הזוועה אפשר למצוא תעצומות נפש שקשה מאוד להסביר אותן.

https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/uvda-2018/VOD-165daa3b2342261006.htm?sCh=0d6b01ec9a69f510&pId=957463908

כמות הפוסטים הציניים (מהסוג המאוס והרע), הממורמרים, המטופשים והפתאטיים (השניים האחרונים הם לחלוטין פרשנות סובייקטיבית שלי) שיש כאן היא פשוט לא תיאמן.

יום אחר יום עוד ועוד פוסטים שמגדפים חצי מהאנשים כאן, מקללים את האתר וכועסים על כלובי שבכלל הוא אשם שהוא לא פועל נגד אותם אפסים/עלובים/מציקים/מאונני מקלדת/חרמנים בשקל/אחר. במקום שאותם אנשים משועממים ומשעממים יסתכלו על עצמם ויהיו בוגרים הם מפרסמים פעם אחרי פעם פוסטים שמתאימים לבני 13 במקרה הטוב. במקום להיות בוגרים ולחסום, להתעלם ולהמשיך הלאה, צצים כפטריות אחרי הגשם פוסטים עם צילומי מסך של העוול הנורא או תיאור של ההודעות בדרמטיות שלא מביישת אפילו את טובי הסופרים של ארצנו, כשאני בכלל חושד שבמקום להזהיר ("מי שרוצה להיזהר מוזמנת לאליי לפרטי", המשפט המפורסם שצץ כמעט אחרי כל פוסט כזה) אותן בחורות משמימות פשוט רוצות לייקים ותגובות עידוד מחמיאות ותומכות, משל עברו טראומה נוראה שמצריכה פסיכולוג בכיר (יש פסיכולוגית ילדים מפורסמת בשירות הציבורי, היא בהחלט יכולה להתאים לאותן ילדות קטנות).

זה בסדר לרצות תשומת לב, זה אנושי לחלוטין, אבל יש מצבים שזה פשוט פאתטי ברמות נואשות, על אחת כמה וכמה שמדובר באנשים מבוגרים ובוגרים. לכתוב 3-5 פוסטים ביום כל כמה שעות, שברור שאין שום חדש תחת השמש אלא רק משפטים מטומטמים, או תופעת ה"תשמיד עצמה" כשבתוך הפוסט אין כלום או שמים משהו מפגר תורן רק כדי לזכות באהדה וירטואלית חסרת כל משמעות זה מאוד עצוב לפי דעתי. אני יכול לספור על כף יד אחת, ועוד יהיה לי עודף, של אלו שבכל זאת כותבים מעל פוסט אחד ביום ולרוב הפוסטים שלהם לפחות עם משמעות מסוימת. כן כן, כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו וזה הבלוג שלו, ברור, ולכן אני נמנע כל פעם מחדש מלהגיב בפוסטים המדוברים כשיוצא לי לקרוא אותם. ועדיין, אני משוכנע שהמקום הזה היה קצת-הרבה יותר נעים ומעניין אם אנשים לא היו רודפים אחרי הלייקים הנוראיים האלו והיו משקיעים קצת מחשבה לפני שהם מעלים משהו לאוויר. לא כל נאד שיש לכם בראש באמת צריך להיכתב, תאמינו לי.

אין צורך להאשים את האתר ואת כלובי, רק את עצמנו. כל אותם טמבלים שמתבכיינים ומאשימים את כל העולם ומאיימים שיחזיקו אותם כי אוטוטו הם הולכים (איך נסתדר בלי דברי ההבל הדרמטיים שלהם) - אחרי יום, ולעיתים אף פחות מכך, מפריחים לאוויר עוד פוסט ילדותי שהנה הם חזרו ולא יכולים באמת להתנתק מהאתר, ו"תודה, ממש ממש תודה לכל המגיבים שחיזקו את ידיי ונפשי בשעות הקשות שהייתי בהם..."

בשורה התחתונה, האנשים הרציניים כאן משני המינים פשוט מתפספסים בתוך הג'ונגל הילדותי שיש כאן. מאז שחזרתי לכאן אחרי הפסקה לא קצרה, שלחתי מספר אדומות בודדות מאוד לכמה נשים שלפי הפרופיל והבלוג עניינו אותי. והיו גם כמה שעניינו ולא שלחתי, כי הצצה בבלוג שלהן פשוט חשף את המרמור והציניות (ואני חובב ציניות, אבל מהסוג המצחיק לא המדכא) ופשוט ירד לי החשק עוד לפני שהקלדתי אות אחת. מי רוצה להתחיל עם בחורה צינית וממורמרת שישר חושדת שהנה, עוד אחד מהיצורים באתר הזה שלח אדומה שחייבת, פשוט חייבת(!) להיות מקורית מאוד כדי שהיא תענה. פלא שגם על זה אח"כ יש תלונות? שהאדומות שמתקבלות מפולפלות מדי / מנסות להרשים מדי... ובסוף שוב צץ המשפט האלמותי: "תהיה אתה, פשוט אתה. בלי משחקים".

תחשבו הגנת הסביבה - פחות פוסטים מטומטמים לאוויר האתר משמע פחות ריח רע ועובש לאלו שנמצאים כאן. אלו שבאמת מחפשים כאן משהו רציני ולא מעוניינים לקחת חלק בגן הילדים הגועלי שנפתח כאן ומסרב להיסגר - מקווים לטוב.

במקום לשמוח שאנחנו בעיצומו של הקיץ ושיש עוד לפחות מעל שלושה חודשים תמימים של שמש שגורמת לך לחשוב שאתה בתוך תנור 180 מעלות, של נשים מתהלכות ברחובות בשמלות קיציות, של פירות קיץ מטריפים שגורמים לי לרצות להיות תולעת בתוך נקטרינה עסיסית, של חופים מלאים בנשים בבגדי ים צבעוניים, של אור עד שעה מאוחרת, של תחושה של חופש - למרות שאיזה חופש ואיזה נעליים...

אני ישר חושב שממחר התחילה הספירה לאחור. לאט לאט יחשיך מוקדם יותר עד ששוב נרגיש שהשעה עשר בלילה למרות שזה יהיה בסה"כ שש בערב, לפני שאני אספיק להגיד ג'ק רובינסון פירות הקיץ המשגעים ייעלמו ושוב יגיעו פירות ההדר המבאסים, שרק מהמחשבה שצריך לקלף כל פעם מחדש את הקליפה אני מוותר מראש, וחופש... איזה חופש ואיזה נעליים, מי לעזאזל לוקח חופש בחורף? לפחות גם בחורף הביגוד הנשי עושה לי את זה. נשים בכלל עושות לי את זה, גם בסתיו ובאביב.

רק בחורף נראה לי שזה לא ייגמר לעולם, הזמן זוחל כי הוא קפוא ועייף ולא רוצה לצאת מתחת לפוך. בקיץ? רק לפני רגע היה פורים שבישר לעולם שהאביב הגיע ופסח בא, וכבר אנחנו כמעט חודש אחרי החג הזה שמזריקים בו לגוף כמויות מפחידות של לקטוז. ולא שהכל מושלם בקיץ, כן? למרות שאני כבר לא גר בת"א, הלחות מנומסת מאוד ועדיין מבקרת אותי דרך קבע, כל קיץ כל הקיץ. ממש דביקה הלחות הזו, תרתי משמע. והיתושים גם כן מחבבים אותי מאוד. מאוד מאוד. אוהבים לזמזם לי צמוד לאוזן עד שאני יוצא מדעתי ואז מתחילים לשתות לי את הדם, תרתי משמע.

היום הארוך ביותר. לא, לא מדובר על הכינוי לפלישה לנורמנדי שמציינים ב -6.6. פשוט יום אחד שמסמל את ה-קיץ במיטבו, ורק אני ישר חושב על גנרל חורף שמתקרב בצעדי ענק. זה בדיוק הזמן לנסוע לחוף בהרצליה ולשטוף את העיניים בנשים עם בגדי ים צבעוניים ולאכול פירות קיץ שגורמים לי לרצות להיות תולעת בתוך נקטרינה עסיסית.