12 שנים כבר עברו מקיץ 2006, עמוס האירועים.
זה כמו לעשות שוב פעם את כל שנות בי"ס או ארבע פעמים שירות סדיר. המון זמן, ועדיין זה נדמה שהזמן עובר מהר, טס ממש.
ולחלק הזמן פשוט נעצר, קפא.
כשאתה צעיר וטיפש אתה מחפש אקשן קרבי. מלחמה, מבצע, היתקלות. משהו. רק תן להסתער ולסמן איזה X על הנשק וואסח שצמוד אליך כמעט 24/7. אין לך מושג מה זה באמת אומר. עוד לא ראית פצועים, עוד לא שמעת פצועים. רק בתרגולים על יבש, כשתמיד זה נגמר בצחוקים ואח"כ בקללות על המ"מ הבן זונה שנותן לכולם לסחוב את השמן שבמחלקה על אלונקה. אתה מזיע עם ציוד מלא עליך כולל השכפ"צ הקרמי המזדיין הזה שגומר לך את הכתפיים, וטיפות זיעה שיורדות באיטיות מחרפנת, כמו עינוי סיני, מהמצח ישר לתוך העין שמתחילה לשרוף בדיוק כשאתה מרים נשק ומכוון לנקודה חשודה. אתה לא יודע מה אתה קודם - עייף, רעב או מסריח. כנראה שמסריח, אבל אתה אוכל עוד טונה ממנת הקרב שכבר יוצאת לך מכל החורים ורק אח"כ נרדם איכשהו בתנוחה מוזרה עם כל הציוד עליך כשמקלחת לא נראית באופק.
עוד לא שמעת את הקוד "הַרְדּוּף" בקשר בזמן אמת, ואתה עוד לא קולט שבעצם אתה יודע לפני אמא מסוימת אחת, שבדיוק ישנה-לא ישנה, שהבן שלה כבר לא יחזור. ואין יותר בישולים ושניצל של שישי, ונשיקה וחיבוק חם של אמא שתמיד ישנה-לא ישנה ועכשיו זה כבר לתמיד לא ישנה. אתה יודע שזה לא איזה משחק מחשב מפגר שיש לך כמה פסילות, ומקסימום אתה מתחיל מחדש עד שאתה עובר שלב. במציאות יש פסילה אחת, וכשמישהו מת אז זהו, זה נגמר לתמיד.
אתה יודע את זה, אבל עוד לא באמת מבין. עוד לא באמת מפנים. מלחמה זה חרא.
