אני קם בארבע וחצי בבוקר שמח וטוב לב, מתארגן ויורד ברגל עם חלק מהציוד לאוטו.
עולה חזרה לקחת את שאר הציוד ושוב יורד את המדרגות בדילוגים קלילים. בכל זאת, רק 5-4 שעות ודגים צבעוניים ירקדו לי מול העיניים.
לפני ההתנעה אני מחליט לבדוק את הגלגלים. בכל זאת, הלו"ז צפוף והנסיעה ארוכה. והרי זה כבר ידוע שבערבה אין אף כלב שיעזור.
השמחה הופכת ליגון קודר, והצמיג האחורי מברך אותי בבוקר טוב מעוך לגמרי. תרתי משמע.
איך אומרים? אתה מתכנן תכניות והגלגל הרזרבי צוחק.
עולה חזרה שלוש קומות עם הציוד, יורד חזרה שלוש קומות לאוטו, מחליף לגלגל רזרבי ומזיע כמו ניגר.
אחרי שעתיים אני עוצם עיניים ומדמיין ים כחול, את הרי אדום והדגים הצבעוניים שאני משוכנע שמחכים רק לי.
כשאני פותח אותן אני רואה את משה עם הכרס והזיעה מחזיק קפה שחור ביד ופירורי בורקס חם על החולצה והסנטר.
אין דגים ואין ים. צללתי לפנצ'ריה הקרובה.
מזל שאוטוטו סיני תפצה על עוגמת הנפש.
מצד שני, עם פתיחת שנה כזאת הכל בעירבון מוגבל...