אני מניח שאני לא שונה מאנשים אחרים אם אני אודה שאני מעריך אותנטיות.
לראות מישהי שמתחננת, אבל באמת, בצורה שמביאה אותה עד כדי אובדן כבוד עצמי ולחץ נוראי, לדעת שהסיטואציה כולה בידיים שלי ואין לה שום יכולת ושליטה לפתור את המצב בלעדיי כדי להגיע לסוף טוב (עבורה), זה משהו שעושה לי נעים בגוף. אבל ממש.
ואני לא מדבר על הדברים הבנאליים כמו להתחנן לזיון, לגמירה וכדומה, אלא למשהו הרבה הרבה יותר טריוויאלי לרוב האנשים, שיכול להיות כ"כ מלחיץ כשלא ניתן לעשות אותו. מכל סיבה שהיא.
ההודעה שלה ביום שלישי בבוקר תפסה אותי בדרך לעבודה, הודעה שקצת הפתיעה והרבה שימחה. עבר די הרבה זמן מאז שנפגשנו. הכרנו דרך אפליקציית היכרויות אחרי שהיא פנתה אליי בעקבות רמז שהשארתי בפרופיל שלי שאני לא מחפש מערכת יחסים רגילה. יצאנו תקופה של כמה חודשים טובים אבל זה לא התפתח למה שקיווינו, למרות זאת נשארנו בקשר טוב. מעין יזיזים +, ז"א נפגשנו לפעמים גם סתם באופן תמים – סרט, הצגה, מסעדה בלי להמשיך את הערב במעשי סדום וזימה עם הדינמיקה שהשתרשה בקשר בינינו. כשמישהו מאיתנו, או שנינו, לא היינו פנויים להיפגש נתנו ספייס אחד לשניה. כשזה הפך רלוונטי עבור אחד מאיתנו שלחנו הודעת גישוש - ואם התאפשר נפגשנו שוב. קבענו להיפגש אצלי בדירה בערב והזמנו אוכל מראש. כשהיא נכנסה לבית וצעדה לסלון היא התרשמה מכמות הספרים שהוספתי לאוסף ומסודרים על הספריות. נו, ומכל אלה כמה כבר קראת? היא שואלת בחיוך מתגרה. משהו כמו 70%, אני יורה לעברה בלי למצמץ, למרות שבפועל 30% היא תשובה כנה יותר (:
כשהאוכל מגיע אני מכין את השולחן ומביא יין וקנקן מים גדול. השיחה זורמת ובין לבין אני מוודא שהיא שותה מקנקן המים ולא רק מהיין. זה לא כזה מסובך בהתחשב בעובדה שהאוכל בתיבול פיקנטי כבד, שלא לומר חריף. אחרי קצת יותר מחצי שעה היא אומרת את המובן מאליו, שהיא חייבת לשירותים מכל המים האלה שהיא שותה, וזזה לכיוון. כמה שניות לאחר מכן היא חוזרת עם מבט של "מה הקטע בדיוק?" אחרי שהיא מנסה לפתוח את דלת השירותים ללא הצלחה יתרה. דמות התמים שאני עוטה על עצמי לא עושה עליה רושם במיוחד והיא מבקשת, עדיין בעדינות ובנימוס, שאפתח את דלת השירותים. אני מניד בראש בשלילה. היא כבר מבינה את הקו שהערב הזה הולך אליו ומנסה בכל זאת לשכנע, לדבר אל הרגש וגם אל ההיגיון, שאפתח את דלת השירותים. אחרי שהיא מבינה שהבקשה לא תיענה, היא חוזרת לשבת ואני מוזג לה כוס מים נוספת. היא צוחקת בבוז ומרחיקה את הכוס ממנה לכיווני. אני מחייך ודוחק את הכוס לכיוונה, ומחווה עם היד אל הכוס ברמז שאין עבה ממנו. אין מצב, היא אומרת בטון הכי חד משמעי שהיא יכולה לגייס. תשתי, אני עונה לה בפנים מחויכות, שבקרוב מאוד יהפכו לפנים רציניות. כשהיא מבינה שיש לה שתי אפשרויות בלבד ובשתיהן היא תשתה את המים בלאו הכי, היא לוקחת לבדה את הכוס באי רצון ומרוקנת אותו לגרון שלה, תוך כדי שאני מקשיב בעונג לקולות הלגימות עד שהכוס חוזרת לעמוד על השולחן ריקה.
מעכשיו, אני אומר כשאני כבר רציני לגמרי ואחרי שהיא שתתה שלוש כוסות מלאות, כל 15 דקות כוס מים מלאה. היא לא עונה, אבל תחושת בטן פרועה אומרת לי שהיא לא ממש מרוצה מהעניין... עם כל כוס שהיא שותה הלחץ על השלפוחית גובר, והוא מקרין על הגוף והפנים שלה. אחרי שתי כוסות נוספות היא כבר מראה סימנים ברורים של נואשות ומסבירה לי תוך שהיא מתאפקת בעמידה, שהיא הולכת עם הבגדים האלו מחר לעבודה ואין לה להחלפה.
אני קם ולוחש לה באוזן שאני יודע, ולוחץ לה קלות על הבטן התחתונה.
באמצע הכוס השישית היא מסמנת לי שהיא כבר לא יכולה לשתות ושהיא חייבת, אבל פשוט חייבת להשתין. אני נאלץ להתעקש ולהכריח אותה לסיים לשתות. זה מצריך ממנה מאמץ רציני וזמן יחסית גדול, הלגימות קטנות וקצרות וההפסקה ביניהן די ארוכה.
זה בהחלט מספיק, אני חושב לעצמי, כמות מים גדולה מאוד לשלפוחית שתן לא גדולה במיוחד. ואני מושיב אותה על הספה ומתחיל לדבר איתה כדי לנסות להסיח את דעתה. אבל השיחה הפעם לא ממש ממשיכה על מי מנוחות ונקטעת לאחר זמן די קצר מחוסר היכולת שלה להתרכז וההתאפקות שגורמת לגוף שלה לזוז בלי הפסקה ולהתחנן בפניי שאפתח את דלת השירותים.
ג' !! היא קוראת לי בתחנונים נואשים כשכל הגוף שלה רוקד בתנועות מוזרות של התאפקות מכמירת לב, מבקשת שוב שאפתח את הדלת ומזכירה פעם נוספת שאין לה ג'ינס ותחתונים אחרים להחליף ושמפה היא יוצאת ישר לעבודה. הדמעות מתחילות לזלוג, הטון הופך היסטרי, הלחץ הופך לפאניקה של ממש, הגוף זז בלי יכולת לשלוט עליו במין התאפקות מוזרה, התחינות הופכות תכופות והכבוד העצמי כבר לא מהווה פקטור כשכל מה שאת רוצה זה בסה"כ להשתין בתוך אסלה ולהשאיר את הבגדים שלך יבשים ולא ספוגים בריח חריף של נוזל צהוב בזמן שאת מרגישה שכל שניה הזרם אוטוטו מתפרץ.
אין ספק בכלל שהתחושה הזאת, כשהיא מבינה מעל לכל ספק באופן הכי מוחשי שיכול להיות, שאין לה שום שליטה על הסיטואציה והיא תלויה בך לחלוטין, ולא נשאר לה יותר מדי מה לעשות חוץ מלהתחנן ולקוות שכל הדבר הזה יסתיים כמה שיותר מהר עבורה – היא אחת התחושות הכי מענגות שקיימות.
אני גורר אותה מהשיער בגב כפוף לדלת השירותים ופותח אותה. קדימה, אני אומר לה וממתין ליד הפתח. היא מיד מתחילה להוריד את הג'ינס והתחתונים ותוך כדי מבקשת שאצא כי זה קשה לה ככה. אני לא מגיב ונשאר לעמוד ולהסתכל. הלחץ בשלפוחית לא ממש משאיר לה ברירה והישיבה בכריעה תורמת את שלה ורעש חזק של זרם פוגע במים של האסלה, רעש שדומה יותר למיני מפל מאשר להשתנה של יצור אנושי.
את הפנים היא חופנת בשתי הידיים שלה ופשוט מתרוקנת בלי לזוז או להשמיע קול.
חוץ מבכי עדין של מבוכה ושחרור.
