בימים האלה שבין שני ימי זיכרון קדושים כל-כך ויום עצמאות אחד שמח במיוחד, אני שם בצד את הציניות שאני כל-כך אוהב. אין בי שום ציניות כשאני חושב לעומק על המשמעות של למה אנחנו פה, למה חשוב להיות פה ולמה כל הדבר הזה של עם שהתקבץ בחלקת אדמה במקום לא סימפטי בעליל ועדיין מתעקש לא לוותר - לא מובן מאליו עבורי. הרי נולדתי לתוך מציאות ברורה לחלוטין. מדינת ישראל הייתה בת 36 כשהגחתי בבכי קורע לב לאוויר העולם וכבר אז היא הייתה עובדה מוגמרת גם לאויבים המרים ביותר שלה (גם אם הם סירבו ומסרבים להודות בכך כלפי חוץ) - בזכות פיצוחים גרעיניים (לפי פרסומים זרים ורמזים ישראליים) ועוצמה צבאית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית שעולה אלפי מונים על שכנותיה המפגרות הרחק מאחור. ועדיין, הבית הזה והקיום שלו לא מובנים מאליהם. לא לי. כל הדבר הזה שנקרא ציונות, שהתחיל אי שם לקראת סוף המאה ה-19, אמור להיות דבר שעבר זמנו. חלאס, יש מדינה ויש גם עם בתוך המדינה – שבין תחביביו השונים: אוהב להתקוטט בינו לבין עצמו בלי סוף ולהפוך עולמות בשביל יהודים ברחבי העולם בשעת מצוקה ואת חלקם להביא לארץ המובטחת ואחרי זמן קצר להתנהג אליהם בגזענות, לעיתים כמו אחרוני הגויים. אז למה זה לא מובן עבורי ועבור מליוני ישראלים נוספים? הבנה עמוקה של השורשים.
עם שהיה מפוזר המון שנים בין כל-כך הרבה ארצות והיה נרדף פעם אחר פעם במטרה להשמידו, או לכל הפחות להמיר את דתו ולהשכיח את היהדות מלבו - ללא הצלחה. אלפי אלפים מניצולי התופת מאירופה, שבמקום להגר לאמריקה הנוצצת בוחרים לעלות לארץ לא מפותחת עם קשיים שקשה באמת להבין אותם רק מסיפורים, ואיומים ממשיים על הקיום של מי שחי בה. כבר רדף אותם באירופה עם גרמני "נאור", אז למה לעזאזל לבוא למזרח תיכון לא מפותח ומיוזע ובו מיליוני ערבים שמייחלים להשמיד את אותו עם בדיוק, רק בגלל שאיפה למדינה משלו אחרי אינספור שנים של תלאות ופוגרומים? אנשים שעד לפני רגע נרצחו בלי יכולת הגנה מוצאים עצמם במדינה שרק הוקמה נלחמים עם נשק וצבא צעיר ועני במלחמה של להיות או לחדול. אין דרך אחרת לתאר את זה. אנשים ששרדו תופת של גיהינום עלי אדמות נלחמים ומנצחים במלחמה על אדמה יהודית. ישראלית. גם בחלומות הכי הזויים של הניצולים הללו הם לא היו מעיזים להאמין שזה מה שיהיה. חלקם מתים על קידוש הארץ, חלקם ממשיכים לפתח את המדינה בלי לקטר ולוותר לעצמם כי פשוט אין ברירה. אנחנו סיפור הצלחה מהדהד למרות שכל הסיכויים נטו לרעתנו. אני לא מכיר עוד עם כזה.
בקלות יכולנו להפוך למדינה דיקטטורית קלאסית, מדינה עם משטר צבאי בחסות תירוצים של איומים קיומיים וצרכים ביטחוניים. אז נכון, יש מגרעות ודברים שצריך לתקן ולשפר, אבל אם מסתכלים על התמונה הכוללת אפשר להיות גאים. התקשורת חופשית (עדיין...), פייסבוק וגוגל לא חסומים, הדמוקרטיה חיה ובועטת בעוצמה (הפרדת דת ומדינה תהיה מתנה יפה לשנת ה-70, רק אומר). אם הייתם אומרים לערבים הישראליים (שפעם עוד היו ערבים פלסטיניים נטו) שהם יעדיפו להישאר בתחומי המדינה הציונית ולא ירצו לעבור למדינה הפלסטינית שאולי תקום, הם היו כנראה שולחים אתכם לאישפוז עם קפה מר ואיזה חתיכת כנאפה אסלית. כן כן, יש עבודה רבה לעשות במגזר הערבי ואני לא מתווכח בנידון, אבל אם זו התשובה של ערביי ישראל (וזו אכן התשובה, למי שעדיין תהה בעניין), אז אולי אנחנו בכל זאת עושים משהו נכון? אולי אנחנו לא כאלה גרועים ביחסי אנוש למיעוט שבתוכנו? למרות ההשקעה האסטרונומית בביטחון, המדינה הזו הצליחה להצמיח פה טכנולוגיה עילית (כולל להיכנס למועדון מאוד אקסקלוסיבי של יכולות חלל), חקלאות למופת ורפואה מתקדמת שרבים מתקנאים בה. עם שמהווה כ-20% מזוכי פרס נובל ומתוכו 12 זוכים ישראליים (!!) אולי האנשים החכמים שהקימו את המדינה ואלו שהחליפו אותם במשך הזמן (מי חכם יותר ומי פחות) הלכו בדרך הנכונה בסה"כ?
עם שרב עם עצמו בלי הפסקה (יש עוד עמים כאלו, אנחנו לא באמת כאלה מיוחדים ועם סגולה, כן?) - אבל מתלכד בעוצמות אדירות ומרגשות בזמנים של עימותים; מגיע ברבבות אדירות להלוויות של חיילים בודדים שיכלו לחיות חיים נוחים באמריקה ובחרו להיות חלק ממשי מהעם והמדינה הזו ונהרגו בשירות הצבאי; מצהיר על עצמו שרוב רובו מאושר בסה"כ לחיות בג'ונגל הסוער הזה שנקרא מדינת ישראל... נו, עם כזה גם אם אינו עם סגולה למרות שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו כאלו, בכל זאת חייב להיות מיוחד בצורה מסוימת. אותי זה מרגש עמוקות, באמת. לא בציניות. אני לא אסחף ואכתוב כעת ברוח ההתלהבות והפטריוטיות העזה שאופפת אותי "מה זה להיות ישראלי?", כי בואו, בכל זאת יאיר לפיד עושה את זה טוב יותר ממני, אין מה לעשות. אבל כבר הבנתם את הכיוון - אני אופטימי, וגאה. מאוד. על שלל הדברים הרעים והפגמים שיש כאן, ואני באמת לא עיוור ולא מתחמק מהם, בתמונה הכוללת הדברים הטובים שיש לנו כאן עולים עשרות מונים על הרעים. נקודה. יש לנו בית, והוא לא מובן מאליו. מספיק לחשוב על כל החללים של העם הזה שנרצחו בגלות כדי להבין את זה. ובית, גם ברגעים הקשים ביותר, מכל בחינה שהיא, לא עוזבים. שומרים עליו מכל משמר. מי שנהרג כאן בשבילנו ובשביל המדינה הזו לא עשה את זה כדי שנעזוב אם קצת קשה. או הרבה קשה.
יש לנו בית ועצמאות כבר 69 שנים, וזה לא מובן מאליו.
מזל טוב מדינה אהובה.