ינואר. חורף גשום וקר מאוד בחוץ. ממש אירופה.
אני על הספה הישנה בבגדים נוחים, רגליים על השולחן, מתפנק בספר ובקפה רותח שהיא הכינה.
היא כורעת מולי עם שיער אסוף גבוה ולבושה בחולצה ארוכה בלבד.
לפני כמה דקות היא סיימה לחטוף סדרת סטירות מצלצלות, סתם כי זה עושה לי טוב. מאוד טוב.
אני מורה לה לפתוח את הפה כמו שצריך ולהוציא לשון. וזהו, פשוט להישאר ככה עד הודעה חדשה.
לפני שאני מתחיל פרק חדש בספר, אני מרגיש דחף חזק לגעת בה ולהסניף אותה כמו נרקומן שמכור
לקוקאין. האדמומיות על הלחיים נותנת לה סומק טבעי ואני מנשק אותה בעדינות בכל מקום אפשרי
ולוחש לה שהמראה הזה שלה ככה עושה בי שמות מבפנים, ומוסיף שאני לא מצליח להבין איך יש
גברים שלא נמשכים לסיטואציות האלו אלא בדיוק להיפך. היא מחייכת עם הפה פתוח והלשון בחוץ ומהנהנת.
אני מקפיד להיות מאוד עדין, בעיקר כי זה מה שמרגיש לי נכון לאותו רגע, ולתת למגע את המקום
הראוי לו בסיטואציה הזו. תמיד הייתי בנאדם של חום ומגע, שום דבר לא מתניע בלי זה.
אני מוריד ממנה את החולצה ומתעכב בעיקר על שקע הצוואר ועל העורף הרך שלה,
נשיקות מרפרפות עם נשיפות קלות כשהידיים שלי עוברות על הגוף שלה לאט וביסודיות,
מלטפות ומעסות בעדינות את העור הלבן שלה.
כשאני מגיע לבטן התחתונה ולאגן, הנשימות שלה הופכות קצת כבדות יותר, וכשאני מסתכל עליה
בזווית העין אני רואה שאפקט הפה הפתוח מתחיל לעבוד והיא מתחילה לרייר באופן בלתי רצוני.
כשאני מלטף לה את הכוס בתשומת לב מרובה כבר אפשר לשמוע בבירור את הנשימות שלה ברקע.
אני שוב לוחש לה, הפעם שהיא דומה לכלבה אחרי פעילות מאומצת כשהיא ככה עם הפה הפתוח
והלשון בחוץ, הריר שמתחיל להיערם וקולות הנשימות הכבדות שלה.
כשאני מחליט שזה מספיק לבינתיים, אני שם לה כיסוי עיניים וחוזר לספה להתענג על הקפה והספר.
מדי פעם אני מציץ לכיוונה, היא דוממת בלי שום תזוזה עם פה פתוח ולשון בחוץ. פשוט ממתינה לרגע
שאתפנה אליה, מתי שזה לא יהיה. בינתיים הרוק ניגר לרצפה וחלקו מטייל במורד הגרון שלה, וממשיך
משם על השדיים והבטן.
כשאני מסיים שלושה פרקים לא קצרים אני מסתכל על הרוק שהיא הוציאה, ואני בהחלט מרוצה.
אני אומר לה בקול שקט שכמות הרוק שנערמה בהחלט תספיק למשחקי הפנאי השונים שנשחק עכשיו.
