Precious Illusions

שובניסט בזוגיות ופמניסט מחוצה לה.

את רוצה להפסיק לבכות,

כי את יודעת שזה מזין אותי.

אבל לא מצליחה,

כי זה כואב.

אז בינתיים את ממשיכה לחטוף

באותו מקום בדיוק.

שוב, ושוב ושוב. ושוב.

אמא שלי מתעצבנת שהפכו את יום האם ליום המשפחה, למרות שמבחינתה המשפחה מעל לכל.

"מה, גם את היום המסכן היחיד שהקדישו לנו, ובצדק (!), הפכו לנחלת הכלל?", היא שואלת.

אבל זה לא באמת חשוב, מבחינתנו (ומבחינת הרבה אנשים אחרים) זה עדיין נחשב ליום האם, גם אם אפשר להבין למה שינו את הטייטל של היום הזה.

אין מה לעשות, עם כל הכבוד לאבא – ויש המון כבוד – אמא היא הלב של הבית, הציר המרכזי.

בעוד שאבא לא היה בטוח באיזה כיתה אנחנו, כשאני והאחים שלי היינו קטנים היה חשוב לה להיות מעורבת בכל דבר כמעט:

מי המורה; איך התלמידים ומי החברים; סיימת שיעורים?? לא? אתה לא קם מהכסא עד שהכל גמור, ולא מעניין אותי בכלל שמחכים לך בכדורגל!!

ידעה להחזיק אותנו קצר האמא הזאת. גנים של שולטת, אין ספק. גם לא הייתה לה ברירה כי לגדל שלושה בנים שעם כדור אחד בתוך הבית שוברים

5-6 רהיטים בממוצע כל חודש, זה מתכון בדוק לאישפוז עקב התמוטטות עצבים.

יום הורים בכלל היה סיוט כי תלמיד גדול, איך אני אגיד את זה בעדינות, אף פעם לא הייתי. תמיד היה עדיף שאבא יבוא, הוא קליל יותר ומחליק את זה. יותר רך.

אם אמא הייתה מגיעה, ישר הייתי מתחיל להריץ בראש תירוצים, הסברים ובמקרים קיצוניים מתכנן תכנית הימלטות מהבית לכמה ימים עד שהרוחות יירגעו... 

ובכל זאת, לגדול יותר מעשרים שנה עם אמא מרוקאית חמה באותו בית זה לא הולך ברגל.

גם משקיענית ואכפתית שאין דברים כאלו וגם חגורות וכפכפים שעפים לכל עבר (ממי נראה לכם למדתי את יסודות הסאדו?).

ארוחת שישי עם אוכל (ואיזה אוכל!) שיכול להאכיל חצי מהבניין שהם גרים בו ועוד יישאר עודף, ואובססיה לא ברורה לניקיון של

הבית כאילו זה מינימום מוזיאון שמגיעים אליו שועי עולם.

אמא יש רק אחת, ורק כשאתה גדל ומתבגר אתה מבין ומעריך את כל מה שהיא עשתה בשבילך. 

מאמא דיאלי, מבחינתי היום הזה מוקדש לך. רק לך.

תספרי לי.

תספרי לי לפרטי פרטים איך זה מרגיש לך בפנים. 

תספרי לי איך זה מרגיש להיות במצב הזה כשאת מובכת כל כך.

איך זה מרגיש להיות מטונפת מהשיער ועד כפות הרגליים.

איך זה מרגיש להיות חפץ כבול בלי שמתעניינים ברצונות שלו ובהעדפות שלו.

איך זה מרגיש להיות חלק מחד-שיח כי אין לך אפשרות להגיב ולהוציא לפועל

את מה שיש לך בתוך הראש, מכיוון שהתחתונים שנדחפו לכוס שלך מוקדם

יותר נדחפו אחר-כך לתוך הפה שלך וכל מה שנשאר לך זה להנהן או לגבב

מילים לא ברורות שגורמות לצחוק.

איך זה מרגיש כשאת מול המראה ומסתכלת על עצמך ככה. לא כי את רוצה, אלא כי את חייבת.

לדעת שככה את נראית וככה מתנהלת איתך שיחה, כשאת נראית כמו סמרטוט בלוי עם נזלת

נוטפת מהאף שאין לך יכולת באותו רגע לנגב בכוחות עצמך. 

ואיך זה מרגיש להיות אהובה כל כך ולדעת שזה שמולך יהפוך עולמות בשבילך,

כי את ראויה לזה?

השילוב הזה של בחורה טובה עם אופי ביתי, עדינה, איכותית, ערכית,

בעלת ראש מטונף וסוטה כל כך, עם צרכים עמוקים ואפלים -

פשוט מטריף לי את החושים ושובה אותי כל פעם מחדש.

כששומעים על מישהו שמת ואין לנו היכרות איתו זה אומנם עצוב,  אבל אין לנו באמת נגיעה לדבר וזה די עובר על ידינו בסופו של דבר.

כשמישהו שהכרנו, ראינו, דיברנו איתו, נגענו בו מת, זה פתאום שונה לחלוטין. לוקח זמן לעכל שאותו אחד כבר לא בחיים, זה פשוט לא נתפס.

הזיכרונות צפים והם מוחשיים ברמה מפחידה ממש.

הכרתי אותו במהלך השירות הצבאי, בהתחלה כמפקד מוצב בקו הגבול עם לבנון ולאחר מכן כסמ"פ בגזרת ג'נין.

בן אדם מיוחד עם לב גדול, נטול אגו וחשיבות עצמית, מקצועי באופן מדהים וקר רוח.

אחד כזה שכשאתה בשטח והעניינים מסתבכים אתה רוצה אותו איתך.

כשהוא נפל אני כבר הייתי באזרחות, ולא התפלאתי מאוחר יותר לדעת שהוא התנדב להיכנס לעזה למרות שלא היה חייב.

התפקיד שעשה באותו זמן לא חייב אותו, אבל המצפון והפטריוטיות שלו חייבו גם חייבו.

היה מוזר כ"כ להיזכר בסיטואציות שהתרחשו וכאילו לחוש אותן לחלוטין ובאותו זמן להבין שזהו, הוא מת.

הכתבה היפה בלינק שלמטה רק מראה כמה עוצמה והשפעה יש לאנשים מיוחדים,

שיכולים להיות שקטים ונחבאים אל הכלים, אבל יש מי שמבחין ויודע את האיכויות שלהם.

כמה זה מוזר שמוות מוחשי יכול לנטוע חיים מוחשיים וליצור המשכיות יפה כ"כ, משמעותית כ"כ.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/858/738.html/tb

אני אוהב את השפה העברית, אבל אני משוחד ולא אובייקטיבי. זאת שפת האם שלי -

אני מדבר בעברית, קורא בעברית, חולם בעברית, אבל הכי נהנה לקלל בעברית.

מכל ציוני הימים האינסופיים, יום הלשון העברית הוא בהחלט יום ראוי לציון.

נכון, יש שפות שמתגלגלות בצורה מושלמת על הלשון, למשל, איטלקית, צרפתית וספרדית.

אין מה לעשות, כשבחורה שומעת "Je t'aime mon amour" היא נמסה כמו חמאה בבגט חם

שיצא הרגע ממאפיה בלב פאריז.  או כשאתה לוחש לה "Tú eres muy bonita", השחלות שלה

קופצות משמחה ומתנגשות זו בזו כמו במלחמת שוורים.

אבל איכשהו העברית עושה לי את זה יותר, הרבה יותר. אנשים שמדברים עברית נכונה, יפה,

עשירה, עם מטבעות לשון ופתגמים מפולפלים (גם כאלו שאין לי מושג מה פירושם) עושים רושם

מיוחד. גם את השלטים מעל החנויות השונות שרבים מבעלי העסקים רושמים בהם באנגלית,

אני לא מחבב במיוחד. תודו שזה די מגוחך לראות שלט REFAEL HAIR STYLE בבניין עלוב ומתפורר

בהרצליה, כאילו שבזכות האותיות הלועזיות כל הישראליות הצועקת מסביב תיעלם כלא היתה.

נכון, לקרוא טקסט עם שגיאות כתיב יכול לגרום לצמרמורת קלה, וכשמישהו כותב בגוף ראשון עם

האות י' ולא עם האות א' גם לי בא לדפוק את הראש במסך ולהזיל כמה דמעות (דמעות תנין, שלא

יהיה ספק). שלא לדבר על המקרים הקשים באמת - אלו שכותבים "אני יגמור תעבודה וילך לאכול",

איפה גשש בלש שיפתור תתעלומה של האנשים שאשכרה כותבים ככה?

הגהה ובדיקה של הטקסט עוד לא הרגה אף אחד, רק ביזבזה עוד כמה דקות וחסכה לכם שגיאות

מביכות. זה רק לטובתכם, האמינו לי שאני בעדכם. הרשו לי לצטט את אחת הכותבות האהובות עליי

כאן: כזה אני, טוב ונוח לבריות.

אליעזר העקשן הזה, למרות הקושי האדיר להחיות שפה שלמה ולהשריש אותה הלאה לדורות

הבאים, בסופו של דבר יצא הפסדו בשכרו והוכיח שהוא אינו קוטל קנים.

מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח, והחזיר עטרה לישנה.

הייתי שמח מאוד אם הייתה לי האפשרות

להוציא איבר איבר מהגוף,

לשטוף היטב ולחטא מכל הזוהמה הפנימית.

להחזיר למקום בעדינות ולסדר מחדש.

את הדם הייתי מחליף באלכוהול נקי,

שישרוף מבפנים כל הזמן ויחטא באופן תמידי.

והלב,

עוד לא החלטתי אם להשיל את המעטפת שלו

או דווקא לאטום אותו הרמטית מכל הכיוונים.

תמונה ראשונה

אני נכנס אליה הביתה אחרי שלא התראינו כמעט חודשיים. הדלת נפתחת מעט וזוג עיניים מהסוג שאני הכי אוהב מציץ בי בחיוך ממיס. היא מאוד יפה, אחת הכי יפות שהכרתי אני חושב לעצמי בזריזות, עם גוף סקסי כ"כ שעושה חשק לרצות לגעת, לסמן ולנשק ללא הפסקה. הלבוש שלה פשוט ובלי להתאמץ היא נראית נהדר. אנחנו מתנשקים ומתחבקים והיד שלי מוצאת בקלות את דרכה אוחזת בשיער השופע והארוך שלה ומושכת אותו בחוזקה לאחור. נראה כאילו הצוואר הלבן והדק שלה עוצב באופן מושלם לחניקה, אבל לפני האחיזה בגרון אני מנשק ונושך את המקום המגרה הזה בעדינות. אני מוריד אותה בכוח על הברכיים ומסדר אותה בישיבה על ברכיים צמודות כשהתחת על העקבים והידיים מונחות על הירכיים שלה. היא מסתכלת על המפשעה ואז עליי ואני מהנהן בשלילה. לפני המציצה של הזין אני רוצה אותה נמוך, תרתי משמע, אני מוריד לה את הראש לכיוון כפות הרגליים כדי שתתחיל במציצה מושקעת של אצבעות הרגליים ומנחית עליה יריקות מלמעלה.

תמונה שניה

אחרי שלב החימום אנחנו בתנוחה האהובה עליה, דוגי, ואני מנצל כל מילימטר בתחת הקטן שלה כדי לסמן אותו עם מכות חזקות עם כפות הידיים שלי. בשלב כלשהו אני מקרב אותה אליי ומשלב נשיקות עדינות ונשיכות חזקות בשכמות העדינות שלה. הקולות שהיא מוציאה מטריפים אותי ממש וגורמים לי לבדוק עד כמה השיער שלה מחובר חזק לראש שלה.

תמונה שלישית

היא יושבת עליי צמוד, פנים אל פנים, ומניעה את האגן שלה בעדינות מטמטמת והשדיים שלה זזים בקצב אחיד עם כל תנועה. התנוחה הזו גורמת לי משום מה להיות פתאום עדין מאוד, ואני מלטף אותה המון ומנשק אותה קלות בצוואר, בחזה ובפנים. אני מעביר את השיער שלה קדימה ומכסה איתו את הפנים שלה ומתחיל לחנוק, המראה הזה מחרמן אותי בטירוף בקלות ואני מסמן לה להגביר קצב ובמקביל שואב כל שד אל הפה שלי בצורה חזקה ומתחיל לנשוך. באופן אינסטנקטיבי היא שולחת ידיים אל השדיים שלה ואני מגיב באינסטנקטיביות משלי ותופס את שתיהן חזק מאחורי גבה, וממשיך בשלי מבלי להתייחס יותר מדי לאנקות שיוצאות באופן עמום מהפה שלה כשהשיער שלה תחוב לתוכו וחסום בכף ידי.

תמונה רביעית

אנחנו שוכבים במיטה והראש שלה עליי. היא שמה פרק של חברים ושנינו צוחקים בלי הפסקה מרוס המטומטם ואוכלים שוקולד קינדר תוך כדי, ואני אומר לה שהרבה זמן לא נהניתי ככה. היא מסובבת את הראש ומחייכת אליי , עדיין עם שאריות זרע על הפנים, מה שגורם לי לחייך במקביל אליה ולנשק אותה בעדינות על קצה האף.

אחרי הפרק אני שולח אותה להביא סירופ מתוק מהמטבח ובינתיים מכין לסיבוב השני נוזל סיכה ID, פלאג אנאלי, כיסוי עיניים, גלגל כאב, אזיקים וחגורה.

היה מסעיר, בלשון המעטה.

הפוסט הקצרצר הזה מתאים בדיוק לבוקר הזה.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=569658&blog_id=76037

הזמן, כמו מיקרוסקופ רגיש,

חידד את הראיה.