אמא שלי מתעצבנת שהפכו את יום האם ליום המשפחה, למרות שמבחינתה המשפחה מעל לכל.
"מה, גם את היום המסכן היחיד שהקדישו לנו, ובצדק (!), הפכו לנחלת הכלל?", היא שואלת.
אבל זה לא באמת חשוב, מבחינתנו (ומבחינת הרבה אנשים אחרים) זה עדיין נחשב ליום האם, גם אם אפשר להבין למה שינו את הטייטל של היום הזה.
אין מה לעשות, עם כל הכבוד לאבא – ויש המון כבוד – אמא היא הלב של הבית, הציר המרכזי.
בעוד שאבא לא היה בטוח באיזה כיתה אנחנו, כשאני והאחים שלי היינו קטנים היה חשוב לה להיות מעורבת בכל דבר כמעט:
מי המורה; איך התלמידים ומי החברים; סיימת שיעורים?? לא? אתה לא קם מהכסא עד שהכל גמור, ולא מעניין אותי בכלל שמחכים לך בכדורגל!!
ידעה להחזיק אותנו קצר האמא הזאת. גנים של שולטת, אין ספק. גם לא הייתה לה ברירה כי לגדל שלושה בנים שעם כדור אחד בתוך הבית שוברים
5-6 רהיטים בממוצע כל חודש, זה מתכון בדוק לאישפוז עקב התמוטטות עצבים.
יום הורים בכלל היה סיוט כי תלמיד גדול, איך אני אגיד את זה בעדינות, אף פעם לא הייתי. תמיד היה עדיף שאבא יבוא, הוא קליל יותר ומחליק את זה. יותר רך.
אם אמא הייתה מגיעה, ישר הייתי מתחיל להריץ בראש תירוצים, הסברים ובמקרים קיצוניים מתכנן תכנית הימלטות מהבית לכמה ימים עד שהרוחות יירגעו...
ובכל זאת, לגדול יותר מעשרים שנה עם אמא מרוקאית חמה באותו בית זה לא הולך ברגל.
גם משקיענית ואכפתית שאין דברים כאלו וגם חגורות וכפכפים שעפים לכל עבר (ממי נראה לכם למדתי את יסודות הסאדו?).
ארוחת שישי עם אוכל (ואיזה אוכל!) שיכול להאכיל חצי מהבניין שהם גרים בו ועוד יישאר עודף, ואובססיה לא ברורה לניקיון של
הבית כאילו זה מינימום מוזיאון שמגיעים אליו שועי עולם.
אמא יש רק אחת, ורק כשאתה גדל ומתבגר אתה מבין ומעריך את כל מה שהיא עשתה בשבילך.
מאמא דיאלי, מבחינתי היום הזה מוקדש לך. רק לך.
