סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Precious Illusions

לפני 7 שנים. 24 בינואר 2017 בשעה 18:19

כששומעים על מישהו שמת ואין לנו היכרות איתו זה אומנם עצוב,  אבל אין לנו באמת נגיעה לדבר וזה די עובר על ידינו בסופו של דבר.

כשמישהו שהכרנו, ראינו, דיברנו איתו, נגענו בו מת, זה פתאום שונה לחלוטין. לוקח זמן לעכל שאותו אחד כבר לא בחיים, זה פשוט לא נתפס.

הזיכרונות צפים והם מוחשיים ברמה מפחידה ממש.

 

הכרתי אותו במהלך השירות הצבאי, בהתחלה כמפקד מוצב בקו הגבול עם לבנון ולאחר מכן כסמ"פ בגזרת ג'נין.

בן אדם מיוחד עם לב גדול, נטול אגו וחשיבות עצמית, מקצועי באופן מדהים וקר רוח.

אחד כזה שכשאתה בשטח והעניינים מסתבכים אתה רוצה אותו איתך.

 

כשהוא נפל אני כבר הייתי באזרחות, ולא התפלאתי מאוחר יותר לדעת שהוא התנדב להיכנס לעזה למרות שלא היה חייב.

התפקיד שעשה באותו זמן לא חייב אותו, אבל המצפון והפטריוטיות שלו חייבו גם חייבו.

היה מוזר כ"כ להיזכר בסיטואציות שהתרחשו וכאילו לחוש אותן לחלוטין ובאותו זמן להבין שזהו, הוא מת.

 

הכתבה היפה בלינק שלמטה רק מראה כמה עוצמה והשפעה יש לאנשים מיוחדים,

שיכולים להיות שקטים ונחבאים אל הכלים, אבל יש מי שמבחין ויודע את האיכויות שלהם.

 

כמה זה מוזר שמוות מוחשי יכול לנטוע חיים מוחשיים וליצור המשכיות יפה כ"כ, משמעותית כ"כ.

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/858/738.html/tb


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י