אם בעבר היה לי בראש תסריט ברור ומדויק (ולא הכי מציאותי) של איך אני רוצה את הזוגיות שלי, עם השנים הברור והמדויק הפך מטושטש וגמיש יותר.
המסגרת אותה מסגרת, ובגדול גם התוכן נשאר זהה, אבל הפרטים "הקטנים"... אותם פרטים שעליהם יקום או ייפול הדבר, התעצבו מחדש בדיוק כמוני.
אף פעם לא דיבר אליי כל הנושא הזה של זוגיות פתוחה, הרמון, פוליגמיה. כן, בפנטזיה זה נהדר ומעמיד לי את הזין יופי, רק שבמבחן המציאות, אעפס, מסתבר שזה לא ממש עושה לי את זה.
תמיד העדפתי אחת בלבד שאיתה אפשר להגיע למקומות מעניינים ושהיא תהיה מרכז תשומת הלב.
בכלל, כשאתה יותר שלם עם עצמך מכל מיני בחינות ולא מוטרד מזוטות כמו מה יגידו, יחשבו, איך יפרשו וכו' (גם אם לא בכל הזמן אז בהחלט ברוב המוחלט של הפעמים), אתה משוחרר הרבה יותר ויכול להתמקד במה שאתה באמת מחפש ומה שבאמת צריך להשלים אותך. ביני לבין עצמי הגעתי למסקנה שאני צריך את זה רך ועדין בדיוק כמו שאני צריך את זה סוער ולוהט, ובכלל, אני מזמן לא פוחד מוָנִילִיוּת (טפו לא עלינו), כאילו זה דבר מוקצה. כי ברור ש-כ-ל הונילים משעממים יבשים כאלה וכל מי שכאן הוא מופרע כזה על כל הראש ומיוחד מאוד (הכי חשוב להיות מיוחד, זה ברור). הוניליות היא חלק בלתי נפרד ממני בדיוק כמו הבדסם (שעוד לפני שידעתי מה זה פנטזתי על זה בתור נער מתבגר) ושלל הסטיות שמטיילות לי בראש. אין מה לעשות, אני פריק אמיתי של מגע, חום, קירבה ואינטימיות וזה הבסיס מבחינתי לכל העניין.
הרי ברור כבר שהכל קם ונופל על כימיה וחיבור, ועם אחת זה יכול להיות גן עדן עלי אדמות, ועם השנייה כלום ושום דבר. ככה זה תמיד בעניינים אנושיים.
דווקא הידיעה שאנחנו לא בפנטזיה - שבה הכל אפשרי, מסעיר וקל - אלא במציאות שהיא גם אפורה ומונוטונית ושנינו ביחד מכניסים לתוכה את הצבעים והשיגעונות המיוחדים שלנו - זה מה שבאמת עושה לי את זה ומרגש אותי. המציאות על שלל היתרונות והחסרונות שבה, בסופו של דבר, עושה לי את זה הרבה יותר מכל פנטזיה. בסופו של דבר, אחרי כל ההצגות והפוזות שאנשים עושים, כולם מחפשים ומבקשים אותו דבר בדיוק - מישהי/מישהו שיכיל אותם, יבין אותם, לא יוותר עליהם גם כשהצדדים הפחות נעימים נחשפים, ירעיף חום ואהבה בלי תנאים. כ-ו-ל-ם זקוקים לזה, בלי יוצא מהכלל, פשוט יש כאלו שעדיין מפחדים להודות בזה, זה הכל.
אז אני אולי לא נמשך לצד הנשלט, בלשון המעטה, אבל להעניק ולתת בלי חשבון למישהי שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ולדעת כמה זה עושה לה טוב שאני רואה בה הרבה מעבר לצעצוע פרטי - זאת הנאה והרגשה מדהימה. זה נראה לי כ"כ ברור מאליו להתנהג (גם) ככה למישהי שאמורה בסופו של דבר להיות אמא לילדים שלי, שלנו, והאדם הכי יקר וקרוב אליי.
אני מאמין שככל שאתה סוגר על אדם מסוים ובעצם חונק אותו בכך שאתה מגביל אותו באלף ואחד חוקים (רובם, ככל הנראה, יהיו מטומטמים בעליל רק כדי להוכיח שאתה זה ששולט), בסופו של דבר לאותו אדם יהיה רע והוא ירגיש תחושת תסכול בלי שום מיצוי לגבי עצמו. אני מאמין שאם המגבלות, הדוקות וקשוחות ככל שיהיו, יהיו עם הגיון בריא ועם משמעות אמיתית ולא מתוך רצון להוכיח את העליונות בהיררכיה בקשר ומתוך משחקי אגו (מה שרק מראה על חוסר ביטחון קלאסי), הצד הנשלט יעריך את הצד השולט ואת ההובלה שלו בקשר, מה שבאופן טבעי יגרור התמסרות גדולה יותר מתוך ביטחון ואמונה במי שמוביל.
העידוד לצמוח, הנתינה של מרחב להתנסויות והגשמת שאיפות וחלומות והטמעת ביטחון בבת הזוג - זה הדבר הנכון לעשות. בלי קשר בכלל אם זו זוגיות רגילה או בדסמית.
כשלאדם טוב באמת בתוך מרחב מסוים עם אדם מסוים, הוא תמיד יחזור וייתן מעצמו עשרות מונים יותר.
ככה לפחות אני רואה בעיני רוחי את הזוגיות שאליה אני שואף.
אבל לזה נדרשת בגרות ובשלות אמיתית מצד הבחורה,
וזה משהו שאין לי שום כוונה להתפשר לגביו.
