הפעם הראשונה שהרגשתי חופש אמיתי, טהור כזה, היה בטיול אחרי צבא.
מדינות שאני מקווה מאוד שייצא לי לבקר בחלקן שוב, מקומות שכאילו נלקחו מתוך אלבום תמונות לא מציאותי,
נופים שהיפנטו לי את העיניים והמוח. לטייל עם אנשים שהכרתי, לפעמים עם כאלו שלא ממש, ולא פעם גם לבד לגמרי.
שיער ארוך, עגיל קטן, צמידים שמקומיים הכינו בכל מיני שווקים ברחוב, לבוש זרוק בלי טיפת חוש אופנתי, קצת סמים והרבה אלכוהול,
בחורות מקומיות ותיירות, אין לו"ז כי תוכניות מוגדרות הן משהו מעורפל לחלוטין שלא ממש קיים ופשוט זורמים עם מה שבא.
לפעמים עוברים מקומות בזריזות ולפעמים נתקעים ימים שלמים באותו מקום עד שבא לך להקיא ממנו. לזמן אין ערך, יש ממנו בשפע.
הפעם השניה היתה בצניחה החופשית. אני לא חושב שאני יכול בכלל להתחיל לתאר את ההרגשה המ-ט-ו-ר-פ-ת כשאתה נופל מהמטוס
ואת השניות שעוברות עד שהמצנח נפתח. מצד אחד עוברות לך בראש המחשבות הכי גרועות של התרסקות והפיכה לעיסה דמויית פיתה שצריך לגרד בשפכטל,
כי אין מה לעשות זה פשוט בלתי נמנע, לבין מחשבות והבנה שהתחושה שאתה חש היא מיוחדת במינה, טירוף חושים אמיתי.
מעבר כ"כ חד מנפילה, כאילו אתה סלע שזורקים ממקום גבוה, לריחוף איטי שעושה לך זרמים נעימים בכל הגוף.
דומה לציפור טרף שצוללת לטפוס את הטרף שלה ולאחר מכן חוזרת למעלה ודואה בנינוחות.
הפעם השלישית היתה כשצללתי בפעם הראשונה, וזה נמשך כל פעם מחדש. הרגע הזה כשאתה נכנס לתוך המים והרעש שבחוץ נבלע ונבלם ומתחיל השקט הממכר שבתוך המים.
מעל פני המים הכל נראה "מת", ומתחת לפני המים... עולם שלם ושוקק חיים! בקלות אפשר לשכוח איפה אתה ומה קורה מסביבך, בטח כשאתה צולל מתחיל.
כשצוללים לספינות שהוטבעו ישר מדמיינים את הרגעים שלהן מעל פני המים, וכשאני נקלע לתוך להקת דגים צבעונית כל מה שאני רוצה זה שהם יישחו סביבי עד שייגמר האוויר במכל,
ומצידי למות בתוך הים ושהדגים יערכו לי את הלוויה וישתקו עליי קדיש.
תחושת החופש הנקייה הזו חסרה לי ברמות מטורפות.
#חייב_דחוף_להיעלם_לכמה_זמן_ויפה_שעה_אחת_קודם.
