לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 9:49
לרוב, הפרופורציה שנותנת לי כאפה מצלצלת ומזכירה לי (שוב ושוב) בכמה שטויות אני מתעסק בחיים האלה ביומיום וממה אני לפעמים מתעצבן - היא של משהו טרגי.
אני קורא על זכרונות של אלמנות, יתומים, אחים והורים שכולים שאיבדו חיים שלמים, שלהם ושל האהובים שלהם. אמהות ואבות ששכלו שני ילדים תוך ימים ספורים במלחמה המטורפת ההיא, ומזכיר לעצמי מה באמת חשוב בחיים האלה. ועדיין, באופן קבוע די מהר אני חוזר לשגרה וממשיך להתעצבן משטויות מטופשות של יומיום.
פרופורציה וסליחה עצמית. שני מרכיבים שהייתי שמח לאמץ באופן קבוע, אבל פעם אחרי פעם חיי היומיום מנצחים.
עד ששוב פעם אני מצליח להזכיר לעצמי מה באמת חשוב בחיים.