כמו עם דברים אחרים שניסתה ללמד אותי איך לעשות באופן שהיא אוהבת, דרכה הייתה ראשית להסביר במילים, לתקן לכוון, ואז, רק אם ממש לא הייתה ברירה, להדגים לי בעצמה.
כך גם עם הכתיבה על החוויות שלנו, היא תמיד חשבה שאני כותב נחמד, אולי אפילו כמעט טוב, אבל טכני מידי, בלי נפח. אז לאחר שכל ההסברים בעל פה לא עזרו, היא הדגימה.
אני מעלה את הקטע המלא כאן, ללא קרדיט, מטעמיי שלי. דברים משתנים בזמן האחרון, נעלמים. מידי כמה שנים אני חוזר אל הקטע הזה, ורציתי שתהיה לי קצת יותר "שליטה" בגישה אל הטקסט.
הוא אוסף אותי מהסטודיו, מותר לו, הוא נשלט מספיק נאמן לבוא איתי למקדש הפרטי שלי. זה בדיוק הזמן של פעם בשבוע שהוא מבריק לי את הבית, הכל, אז זה מתאים לי יופי.
הוא באמת מותק ורוצה לעשות טוב, אבל עוזרת-בית הוא ממש לא. אני נאלצת לפקח עליו, לכוון, והאמת היא שזה נעים לי לנהל אותו. לפקוח עין ולדייק אותו. הוא יפה ככה.
מזלו שהוא יפה.
שליח בדלת. הוא פותח. אוכל סיני טוב. הוא באמצע הנקיונות אז הוא בבוקסר וככה הוא גם פותח לשליח. לי מה אכפת לי.
אבל גם פה, אמנות ההגשה לשולחן של גבירה, אני צריכה להנחות אותו – תביא לפה, תשים את זה שם, איפה הצלחת היפנית, מה עם מפת הבמבוק? אני קצת נאנחת, אולי הוא חסר תקווה? אולי לעולם הוא לא ילמד להיות כמו שצריך - באטלר, משרת. אני מלמדת אותו לערוך שולחן בסבלנות. מגיע לי פרס נובל, אני אומרת לכם.
טעים לי, אני מחייכת אליו בזמן שהוא מבריק את המטבח. אחרי שהוא מסיים את המטבח הוא מוריד את הרהיטים שהרים לשטיפה, אני מותחת רגליים על הספה ונהנית משלווה שהרווחתי ביושר. כמה אפסים את פוגשת עד שיש אפס אחד ששווה אותך, איכשהו.
הבית מרגיש נקי, נעים לי, אז אני קוראת לו, מורידה שאריות לרצפה בתוך קערה, מאחלת לו בתיאבון פלוס כמה יריקות עסיסיות. נו ככה אני אוהבת, זה טקס אצלי. הוא בסדר עם זה.
יותר מאשר בסדר. הוא מבריק את הקערה. ברור, הוא התאמץ וניקה, ביומיום הוא לא רגיל לזה, בשבילו זה מאמץ פיזי לא מתון אז הוא רעב.
סתם עוד רגע יפה – מלכה ונשלט, ספה ושטיח, בית נקי, קערת שאריות. הוא כורע, רק עם הפה.
אני נותנת לו לנוח קצת אחרי האוכל ואז מביאה מהארון הגדול בחדר השינה חוטיני אדום, סאטן, בדיוק לפי מידתו. זה אומר שהגענו לחלק האמנותי של הערב.
המשך יבוא...
עד עכשיו הוא נהנה – עכשיו תורי ליהנות. "תתלבש" אני אומרת, הוא ממהר לפשוט את הבוקסר ולהידחק לתוך החוטיני.
באסה שהביצים שלו זולגות החוצה מהצדדים כמו איזה זקן בבית אבות "משען", בא לי לבעוט בהן, לכרות אותן, אבל במקום זה אני רק מצחקקת.
היות והביצים הסוררות של א' ממאנות להישאר בתחום הקו האדום, אני מחליטה למעוך אותן פנימה עם הרגליים המהממות שלי. כן, טרמפלינג, הוא מתפתל מתחת רגליי על השטיח. אני עומדת עליו. לוחצת לו פה, ופה, גם שם, איפה שבא. כיף לי, לו קצת פחות אבל הוא לוקח את זה כמו גבר. טוב, בערך גבר.
אני שולפת את המג'יק, המסאג'ר הגדול הסגול, כי זה עשה לי גלים לראות אותו מתפתל ככה לרגליי אז אני מצמידה את המגי'ק לאן שהוא צריך להיצמד, שם גבוה במעלה השמלה. "תשפיל מבט, אפס..!"
באיזשהו שלב אני מתפכחת קצת מהתשוקה הפרטית שלי ואומרת לעצמי "מממ אולי ננסה את הצעצוע על האפס?" והנה, אני נוגעת בו עם הויברטור ההייטקי הסגול בבטן, בחלק הפנימי של הירך, בביצים, בכיפה הדי-מתוחה של הזין.
הקולות שיוצאים לו... אני לא יודעת אם הם יותר מגרים או יותר דוחים אותי. הוא נשמע אולי כמו תיכוניסטית שהולכת בפעם הראשונה לקוסמטיקאית. זה לא נשמע טוב, מזל שאני יודעת להנות מגבר פאתט.
אחר כך קצת רגליים בפה, זה קלאסיקה, מאסט, גם הלק שלי מושלם אז בכלל. מרחיבה לו את הלוע למידתי, 38 אם אתם חייבים לדעת. הוא כזה שרמיט, ממסטל אותי עם הלשון המיומנת שלו. זה נעימי בצורה שאי-אפשר לתאר במלים.
ברור גם שאחרי הקטע עם המסאג'ר הסגול פלוס הרגליים שלי בפה שלו, הוא די על הקצה. מגורה ונפוח. בוא נראה מה עושים עם הדגדגן המיותר הזה עכשיו, שלא ילכלך את הבית המבריק שלי -
"תעשה ביד ואוי ואבוי לך אם אפילו טיפה נשפכת על השטיח או משהו. כשאתה קרוב תבקש רשות".
אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא מבקש. איזה אפס. אני נקרעת מצחוק ו- "אוקיי תמשיך חחח". הטיפשון שוכב על הגב, עוד פעם עם קולות של נערת פנימייה ומתחיל להתיז. הרוב נשפך לו על הבטן, אבל טיפה סוררת עפה על הקיר. פאק. אני רוצה לקחת לו את הביצים עם העקב שלי, הכי חד - זה הגבוה, 18 ס"מ מברלין. אחחח איזו חנות יש להם שם, שלוש קומות של חשק עם הריח הנכון הזה, של עור ולייטקס. אבל אני נסחפת - נחזור לזה שאני רוצה להוריד לו ת'ביצים. בנזונה משפריץ לי על הקיר?! תכף נראה מה עושים עם זה. בתור התחלה סטירה עם הרגל, ככה באמצע הגמירה הוא חוטף אחת טובה לפנים ואני נובחת, "נו מה אמרתי לך לגבי להכתים את הבית?! לקק, לקק ותיזהר לא לטפטף יותר כלום!".
המסכנון מייבב קצת אבל מזדחל אל הקיר ומלקלק. יופי. עכשיו יש על הקיר כתם של רוק במקום כתם של זרע. איזה זין. צרות של מלכות.
בגלל שהתבאסתי על הכתם, אני לא מציעה לו להתקלח, רק שני מגבונים מהחבילה של המבצע, הזולים של שתיים בחמש.
הוא מתנקה ומתארגן ואני רואה שהוא ממש מתייסר בגלל שאני כועסת. אני גם קצת מרחמת עליו אבל האמת שיותר אכפת לי מהקיר שלי, עם כל הכבוד, וככה זה אמור להיות.
הוא עושה לי עיני עגל ולרגע אני חושבת להתרכך, לסלוח, אבל אז תופסת את עצמי – נשלט לא לא אמור ללכלך. נשלט שמלכלך כנראה לא צריך לקבל לגמור.
אני אזכור את זה למפגש הבא שלנו, בינתיים נותנת לו נשיקה על המצח ואומרת לו שיש לו חמש דקות להתלבש ולהתחפף. הוא חוזר לבגדים הדי יפים שלו והולך, לא לפני שהוא מנשק לי את היד.
אני עדיין כועסת... אבל הכעס עובר כשכתם הרוק על הקיר נעלם. עכשיו אני רגועה, אולי אפילו טיפה מתגעגעת.
