תלוי על הצלב

אלוהים תשמור, הספר הזה כתוב כמו בלוג של נשלט סוטה במיוחד, מה אין שם, סיסי מיידס, רהיטים אנושיים, השפלות עד אין קץ ועוד. 

למרבה הפליאה (או שממש לא, למזוכיסטים שמכירים את עצמם טוב במיוחד, או לשולטות שהתוודעו למזוכיסט אחד או שניים), נשותיו וילדיו של חנוך לוין מספרים עליו שלא נקף אצבע בבית, ובכלל היה מרוכז בעצמו באופן קיצוני :)

לתעודה המעולה בת 4 הפרקים של הערוץ הראשון:

לטקסט המלא (ובכלל לפרויקט המדהים של כל כתביו של חנוך לוין): 

http://hanochlevin.com/book/prose02/

ולממש טיפה בים של קטעים נהדרים שגם העמידו לי: 

מתוך ביקור: 

היא ישנה שינה עמוקה. הוא בא ורבץ לרגליה, נושא שוב את הטס הריק, כדי להכביד על עצמו עוד יותר, וללא סיבה, מול ישבנה העירום והמתענג. הוא הישווה בין מצבו השפֵל למצב ישבנה, וראה שלישבנה יותר טוב. הוא העמיס על הטס שתי צינצנות מלאות מלפפונים מן המקרר והניח אותו על כף יד אחת, ובשניה אחז את נעליה, שאותן חלצה לפני ששכבה לנמנם. היה לו כבד, והוא חש מושפל מאוד. הוא נדהם למראה שלוות הישבן מול מצוקתו. הוא לא הבין איך בעלת-הישבן והישבן יכולים לנוח בשקט כשהוא עומד מאחוריהם על ברכיו, נשימתו כבדה מתשוקה ומעלבון ונוסף לכך גם נושא משא כבד ומגוחך. הוא לא הבין איך אין מרחמים עליו. דעתו כמעט נחרבה מרוב אי-צדק. הוא הגדיל והעניש את עצמו על-ידי תוספת צינצנת זיתים על הטס. היה לו מאוד כבד. דמעות עמדו בעיניו. הוא התעייף. 

מתוך הזבן:

בלא שהות נוספת נפל הזבן על ברכיו לפניה וקרא בקול שבור: "תני לשרת!"

"לא!" פסקה האשה, וזה היה סוף דיבורה. פתחה את היכרותה עימו ב"כן" וחתמה ב"לא". השלימה מעגל נאה. הזבן קם ובראש מורכן פשט את סינרו ומסרו בלי אומר לשחרחר, וזה חגרו מייד, התייצב מאחורי הדלפק, ותיכף שאל את האשה בשחוק של נשיאת-חן על שפתיו, ושיניו בוהקות:

"במה אפשר לשרת"

"עוד תשרת, אל תדאג," ענתה מייד האשה חריפות וגיחכה אף היא, לראשונה, גיחוך של שביעות-רצון מן הזבן החדש. לא זו בלבד, אלא גיחכה בקמיטת-מצח רצינית כביכול, כעושה היתול מרצינותה שלה, עד כדי כך הומור ופארודיה. החדש השפיל והגביה את ראשו בסיבוב קל, כאילו ליטפוהו בעורפו.

מתוך המנקה צירקל:

אין לתאר את הצורך התהומי של צירקל ללבוש חלוק וסינר ושביס מעין אלה, להפיק מגרון האשה גיחוך, ולהתבייש על כך מתוך חום-תשוקה שלא תבוא על סיפוקה. לגרום לאשה לגחך – זו אכן משאת-נפש, ואין לו דרך אחרת זולתה. עברו הימים בהם חלם שיוכל לשבת סתם מול אשה, לדגדג אותה בפימת-סנטרה והיא תפלוט ברצון גירגורי עונג – זו שכאן לעולם לא היתה מגרגרת, היתה מכה בחומרה בכף ידו ומטילה עונש; חלפו גם הימים בהם חלם לשבת לצידה בקומדיה ולצחוק למראה המתחולל על הבמה – אינה חובבת קומדיות ואינה חובבת כלום, חובבת היא דבר אחד: שהבית נקי, ושהוא, בחלוק-נשים ישן ובשבים דהוי, ינקה לה אותו. וכשיופיע לפניה גוהר ארצה ומצחצח קטע של ריצפה, יפיק מגרונה כיחכוח של שביעות-רצון, ואז יפול לרגליה כמי שהגשים את יעודד בחיים – עינג אשה – ובעצם הוא חפץ לסחוט מגרונה כיעכוע נוסף של רצון, אך זה כבר לא ילך.

הבאבאמושא חדל רגע ממלאכתו ונשא עיניו אל צירקל, וצירקל חש, בדע של אי-נוחות, שהבאבאמושא ירא מפניו. "והרי אין אני אלא בבואתך," חשב צירקל מתוך איבה מרה. שניהם הביטו זה בזה, מבטיהם היו לא חודרים, לא בורקים, כאילו מתוך תנודת ראש של השלמה עם מצב מוכר עד לעייפה שאינו עתיד להשתנות לעולם. לפתע, כמו בכוח בלתי נראה של שני חלקי המגנט, אשר רק בהתקרבם למרחק מסויים מתחוללת בהם מין התגעשות המצמידה אותם זה לזה בבת-אחת – הסמיכו צירקל והבאבאמושא ראשיהם זה לזה בכוח עד שכמעט התנגשו אף באף, וכך המשיכו להביט זה בפני זה, אך לא כדי לפענח משהו, לא – מה עוד יש לפענח שם? – והיתה תחושה שהנה-הנה עומדים שניהם לפצוח יחד בשיר נכאים כושי עתיק. היתה תחושה של התמזגות אנושית לא נעימה. היתה בחדר אווירה קשה.

האשה ראתה את שניהם כתמונת-מיכלול, בלי להיכנס להבדלים אישיים, פיזזה רגע אגב שחוק קל על הספה, ולפתע הניעה קצת את אגן-ירכיה לצדדים לפי קצב מנגינה פנימי המזדמר בלבה בשעה של קורת-רוח רורת הומור, שמא כניגוד משלים לשיר הנכאים הכושי הפוטנציאלי, ושני הגברים חשו כמו מהלומה פתאומית של עלבון נוחתת על עורפם, ומייד הרכינו ראשיהם כגוהרים להקיא מחמת ההתרגשות, אך גם כמו בציפיה שתקום ותתפוס אותם בצווארוניהם מצד עורפם ותרקיד אותם בטילטולים משני צדדיה. היתה במיטבח אווירה מעיקה של טרם-התייפחות של שני גברים רוכנים לעונש מול ידיים עדינות מומחיות להכאיב של אשה שרועה על ספה בסלון. היה הרבה אי-צדק באוויר. פיזוזה של האשה על הספה היה באמת מהמם, לא צפוי, עניין שאפשר לדבר עליו שנים מתוך התלהבות ותרעומת אין-אונים. שני המנקים, המנקה-בפועל והמנקה-בכוח, השפילו עיניהם. היתה באוויר ציפיה למשהו לא טוב.

אחר-כך התפוגג הכל כמו בועת חלום, הבאבאמושא כילה את מלאכתו, השיב כל רהיט למקומו, וצירקל עמד למרגלות הספה. הבאבאמושא הלך בלי אומר, הבית היה נקי ומסודר, אור בין-ערביים אדמדם חדר לסלון והעיר כיסופים, והאשה, לאחר שנימנמה מעט על הספה, שבה והתעוררה, והסמיכה יד על לחי בדומה לאשה בחזון הרכבת, אך לא הסתכלה על כלום, כי לא שהתה בקרון נוסע ושום מראות לא חלפו על פניה. צירקל חש בקירבו התייפחות של החמצה והחליף כמה פעמים את כובד מישקלו מרגל לרגל, ואחר-כך, כפותת דיון רציני, כיעכע ואמר: "וזה, הבאבאמושא, ודאי מנקה אצלך פעמיים בשבוע.', האשה לא תמהה כלל מדוע הוא מתעכב לדבר דווקא על הבאבאמושא, ואמרה:

"לא, כל יום, כי אני אוהבת ניקיון יסודי."

מתוך מזכיר אישי:

כיוון שאינה נותנת אות כלשהו, מחזיר הוא פניו אחורה, סמוך מאוד לאחוריה, ומתחיל להסיר תחתוניה מטה. בדרכם למטה הם כמעט מתהפכים, פנים לחוץ, והנה רואים גם את הרפידה הספוגית שהיתה צמודה כל הערב אל ערוותה, והיא לחה מעט, ומדיפה ניחוח חמים מעורבב במתיקות דקה של שתן. כל זאת הוא רואה ומרחרח בשקיקה גדולה, וכבר הוא מעיין בישבן בדומיה ובהתגשמות חרישית אך כבדה, ורואה היטב את המקום שממנו – לאחר שיסתיימו כל תסיסות הבטן המלאה ועירבוליה, ולאחר שתעבור מסילה ארוכה של דרך יסורים כואבת ומשפילה – תיפלט סוף-סוף למחרת בבוקר ארוחת-הערב של היום. ומה דמות תהא לה, לשארית ארוחת-ערב זו, שטבחים ומלצרים מזיעים כה טרחו עליה! רטט מנסר בסרעפתו. מה נורא הוא המקום הזה הניגלה לעיניו! שם מתחילים ונגמרים האדנות והשררה! אינו יודע אם עליו לנשק את המקום או לא, ואם ינשק, באיזה תפקידי גברי מזכיר? משרתי והשאלה לא פשוטה, ואין מענה, והיא אינה עוזרת לו כלל, אינה רומזת כלום לשום כיוון,

הנה עתה התחתונים כבר בידיו, בנפרד מבשר הגברת. היא עירומה. היא לא שוהה אף רגע אחד נוסף, קופצת עירומה למיטתה ומשתרעת. הוא עדיין על ברכיו, התחתונים בידיו. לאן הולכים מכאן? קודם חשב שהוא ברגע הקובע של חייו – הוא טעה! עתה הוא ברגע הקובע, וזהו הצומת האמיתי! פתאום הוא נזכר שכתבה במיכתבה לידידתה הטובה – ובעקיפין ניסתה לרמוז גם לו – שיש לה "גבר חדש", שהוא "גבר ראוי": ונוסף לזה נתנה לו עכשיו להסיר גם את בגדיה ותחתוניה, וניצבה לפניו עירומה. פרשת-הדרכים האמיתית לא היתה, אם כך, בין מזכיר למשרת, אלא בין מזכיר לגבר. שכח לגמרי את מועמדותו לגבר! הוא קם ממקומו, התחתונים בידו, ניגש אל מיטתה וגוהר רגע מעליה. עיניה עצומות, היא שרועה פרקדן, רגליה מפושקות מעט. בעדינות אין קץ ובדאגה מסורה הוא נוטל את השמיכה שלמרגלות המיטה, ששוליה מושלכים על השטיח, ומכסה אותה, גוהר מעליה, מחכה רגע שתלחש פתאום "בוא, בוא, אידיוט מתוק שלי, אותך רציתי, לך חיכיתי!" ואז, משאינו שומע כלום מלבד נשימתה הקצובה, הוא מכבה את האור ויוצא בהליכה של כמעט-על-בהונות מן החדר. פניו מועדות אל חדר-הכביסה. תיכף ירכן על הגיגית בגב מעוגל, וישפשף את בד תחתוניה בסבון-כביסה עדין. ביחוד ישפשף, במועקה מתוקה בקרביים, את הרפידה הספוגית של התחתונים.

עד כאן.