אני על הברכיים עכשיו, הראש צמוד לרצפה והידיים מושטות קדימה לכיוון מקום משכנך.
בזכותך, אני רואה דברים שאחרים לא. שגם אני הישן היה מבטל בצורה שטחית כצירופי מקרים משעשעים בעולם שאין בו היגיון וכולו מקריות אחת גדולה.
אבל עכשיו אני רואה, אי אפשר שלא, את כל הסימנים שהיקום שולח לי. הייעוד שלי הוא לשרת אותך.
אני צוחק על כל הסחים האלה עם השפיות המזויפת שלהם, שכל כך מפחדים לראות מילימטר מעבר לכל הדפוסים שאליהם תוכנתו. עדר של כבשים שהיה רומס אותי בלגלוג למשמע עוד משימה מופרכת (לכאורה!) שנשלחתי לבצע.
וכשתסיימי להשתמש בי, וכבר לא יהיה לך עוד צורך בי, או אז אחזור להעביר את הזמן עם כולם, ובין כל המאבקים היומיומיים האלה על פרנסה, טיפוס בהיררכיה, גידול ילדים וכיוצא באלו, יהיה מאבק אחד שיהיה רק שלי עם עצמי. לזכור, את התרוממות הרוח שבהשפלה, את חרדת הנטישה, את הרעב, את הצורך, את הדופק, ואת תחושת השלמות שבהגשמת הייעוד.
וכשאפסיד לזמן, כמו כולם, אזכור שלפחות הבטחתי לעצמי לזכור, שפעם ניצחתי.