תלוי על הצלב

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת עלייך, וכל כך מעט שאני יודע. למשל, כל עוד אנחנו משחקים (סליחה על הקלישאה, אבל גם כשאת אומרת משהו כמו "זה חלק מהמשחק שלנו", אני מתקשה להאמין שכך את רואה את זה, כל עוד לא אשתפר זה המשחק שלך), אני לא יכול לשאול אותך אם זו אדישות או אכזריות מכוונת (בעיקר מפני שאני חושש שהתשובה הראשונה היא הנכונה). כשכל זה ייגמר אולי אעשה קעקוע של פיה גותית מרחפת מעל שדה קקטוסים ומשקה חלק, וחלק היא שוכחת (?). בימים קשים במיוחד, שואלים אותי אם יש סיבה לזה שרזיתי כל כך או אם עובר עליי משהו, "לא, באמת שהכל בסדר, אני פשוט כבר ארבעה חודשים בסשן מנטאלי מתמשך (עם עצמי? איתך?) ומעדיף בשלב זה שלא להשתמש במילת הביטחון (רחמים?)."

אז אני קורא משהו של קרל אובה קנאוגסורד על כך שכל חיינו הצעירים אנחנו מנסים לקבע את זווית הראיה, להקטין את מה שגדול ולהגדיל את מה שקטן, ולקיבוע הזה קוראים ידע (או משהו כזה) וחושב לעצמי שאת הגודל שלך אני רחוק מלקבע. בסוף אני מצליח להירדם רק כדי להתעורר מוקדם מידי, למחשבה עלייך וגם על זה שברלין מעולם לא הייתה רחוקה יותר אז גם אין לאן לברוח. למזלי אני חי במדינה דמוקרטית שבה חופש התנועה בגרסתו הנוכחית מאפשר לך לרוץ לים (יש לי פלייליסט שמורכב בעיקר משירים של גברים מוכים, שיצא להם להירמס איזו פעם או פעמיים, אלג'יר, יזהר אשדות, משינה וכיו"ב, וזה באמת עוזר לכמה רגעים כל אחוות הסמרטוטים הזו). לרוע מזלי, חופש התנועה הזה הביא איתו לא מעט דושבגים לרחובות, ארבעה מהם מגכחים בהנאה גלויה על איזה הומלס שמתבוסס בנוזליו בטיילת כששני שוטרים נגעלים מנסים לחשוב איך לטפל בו. ובכל זאת, אם להיות כן זה לפעמים מרגיש נחמד להיות מעל מישהו.

כששאלת אותי אם אני מעדיף את זה פחות מאתגר, לאחר שניסיתי לרמוז על מצבה של נפשי העדינה, עניתי שאני חושב שלא. אבל בין חרדת הביצוע לחרדת הנטישה, אני חושב לוותר על התענוג המפוקפק ולחזור לשיוט הנעים הזה של דופק 50, של מחשבות על הארוחה הבאה, של מזוכיסט נהנתן ולא של מזוכיסט-מזוכיסט.

בינתיים בכל פעם ממש רגע לפני שאני נכנע, קול פנימי אומר לי שאלה החיים באמת.