בבוקר הים מלא באנשים, אני חולף על פניהם במהירות סבירה של חמש וחצי דקות לק"מ ומנסה להחליט אם מה שאני מרגיש כלפיהם זה בוז או קנאה. למה או בעצם. זו כנראה התקופה היפה בשנה, יפה כמו קלישאה, כמו הבטחה עם שחר. בערב מחשיך בחמש ואני מרגיש איך העולם מתעייף ואני להפך. אלוהים (או מי שזה לא יהיה שאחראי על המוסר), כמה חצוף זה, תסלח לי על החמדנות.
אבל אני מדמיין את הגשם, ושאני מזמין אותך לסרט. לאחר שתשקלי את תסכימי בתנאים מסוימים, ותשתפי אותי בהתלבטות אם לפגוש אותי באולם או בחוץ. "נו טוב, אני מניחה שזה יהיה משעשע, נשחק בלחפש את אלה שמביטים שנייה יותר מידי, חושבים לעצמם מה לעזאזל הקשר בינינו."
קולנוע לב בחמש, ואת מופיעה מבעד חנות המתנות לגבר ומעלייך הקשתות המוזהבות, עוד רגע שעבר. תהיה לנו שורה לעצמנו כמובן, ואתמקם מתחת לרגלייך. אם הייתי מהמגזימים, זה יהיה אחרי אימון. ואני ארצה וארצה עד שאתעורר מסתירת כף רגלך.
https://www.youtube.com/watch?v=xLo32ICXzVI