תלוי על הצלב

אני מתעורר בהתרגשות, לוקח לי כמה שניות להבין את פשרה כי זה ממש אמצע השבוע. כשהמים רותחים בקומקום אני כבר מתבייש, כמעט בן 38, יש ראשי ממשלה צעירים ממני ואני מתרגש כי אמרת שאולי תשלחי לי היום הפתעה. זה יכול להיות השתן שלך בבקבוק וויסקי (מיניאטורי כמובן) או תחתון שלבשת, אולי שניהם אם תרגישי נדיבה. העבודה משחררת, אמר ערן צור וגם אחרים לפניו, וזה נכון. משימה אחרי משימה, כמו אוגר, שולח משהו, נכנס משהו אחר וכן הלאה. ויש גם את שעות הפנאי, שאת חלקן אני מקדיש למשימות שהטלת עליי, אסיר תודה על הכבוד שנפל בחלקי לעשות משהו עם משמעות. בוקר של יום חדש, אתמול לא הסתדר אבל אמרת שאולי היום. בחמש תשאלי כבדרך אגב אם זה אישיו, "זה משהו שאתה מחכה לו, זה נמצא לך בבק אוף יור מיינד?" אני אחשוב שאולי לפעמים, כמו עכשיו, זה לא הכרחי שתהיי מרושעת ומייד אחשוב שגם לא הכרחי שלא תהיי. אז אני עונה לך רק ב"כן", במקום בליל מילים בסגנון של "השיא שאני מתגאה בו הוא שבמשך שעה בכלל לא חשבתי על זה, אולי רק ממש ממש ברקע". בחמישי אני מבין שהסיכוי הכי טוב שלי הוא להיות הכלב הזה שרוצה ורוצה, בוהה, מרייר, אבל שלא מרגישים בו, עד שבסוף אולי כן, במקרה, ואם זורקים לו איזו עצם זה רק בגלל שהוא היה חמוד ולא הציק, על הטיקט של מעורר הרחמים. כאסטרטגיית גיבוי, אני פונה לשיטה שמעולם לא הכזיבה אותי ומנמיך ציפיות, אבל לא מצליח שלא להיגרר מידי פעם למחשבה של מתי ואיך זה יקרה, ממש רק ברמה הפרקטית של לתכנן את החצי שעה בלו"ז כדי לחגוג את הסטייה. בערך בארבע את שואלת לשלומי, מתנהלת שיחה ואני מנסה לצפות את הרגע שבו תבקשי ממני להזמין את השליחות. "אז איך במשרד, עמוס?" אני זורם עם הסמול טוק ומספר עד כמה (אבל כמובן שיש לי חצי שעה לקבל משלוח). "אז מה עם איזה משחק קטן של חפש את המטמון בפארק?", אני קורא פעמיים ומנסה לחשב מחדש את מצבי (וגם להיזכר בערגה שרק ממש לפני רגע היה נראה שהכל מתנהל לפי התכנית), מסתובב אל החלון ומביט אל כיוון הפארק. תוך כדי החישובים יורד האסימון שזו לא החלטה רציונלית, והיא ממילא כבר הוחלטה. את שולחת את הרמזים על המיקום ומאשרת לי לצאת. "אני כאן לא רחוק, אסור לך להתנהג כאילו אנחנו מכירים". הכפתור של הגט הוא הכניסה אל הספייס, מרגע זה המציאות עוברת אל מימד אחר, תחילת הדמדומים, מזג האוויר של נובמבר, והעיר שמתנהלת לה ממש כרגיל. בדרך את שואלת אותי איפה אני מתכוון לשתות, ותוך כדי שאני עונה שבמשרד אני מבין שכנראה שיש עוד אפשרות. "למה שלא תשתה כאן?" אני מנסה לדמיין את תנועת הפארק בחמש ובאמצע משחרר, נזכר כמה קל זה כשהכל לפי שיקול דעתך. יורד מהמונית וחוצה את הפארק, מבחין בך ברקע אחרי שלא ראיתי אותך שלושה שבועות, כל כך רוצה לא להוריד ממך את העיניים אבל יודע שאסור. כשאני מוצא את הבקבוק אני נעמד כעשרה מטרים ממך ושותה, ובינינו העולם.