אני יושב וממתין לך נבוך בשמלת ערב ורודה, שתסיימי למדוד את שלך. זו שעת צהריים של יום חורף שמשי, ואת מסיתה את הוילון של חדר ההלבשה, מחייכת אליי, מהממת. "אז מה נשמע, איך עבר היום?" אני עורך הדין מבינינו אבל הכישרון הטבעי בלהוביל את העד הוא שלך. קצת עזרה למיינדפולנס, מחייבת אותי להודות בפער שבין האפור לפנטסטי, נהנית מהקהל שמעריץ את קסמייך.
שלב ההתיקונים מגיע, ואני עומד בלי לזוז מול המראה ונותן לתופרת לסמן, כמו שהנחית אותי כשהתכתבנו בדרך לכאן, ונראה שאת מרוצה. השאלה הראשונה שלה לגבי התיקונים מופנית באופן קצת מפתיע (כנראה שרק אותי), אלייך. מסתבר שהסיטואציה די ברורה למתבונן מהצד. כשאתן ממשיכות לנהל שיחה על איך שאת רוצה שהשמלה תשב, משהו בלתי נמנע קורה שם למטה ואני נזכר באזהרה שלך בדרך לכאן, "תתנהג יפה, אני מקווה שלא יעמוד לך באמצע המדידות."
אני בדיוק מתחיל עונש של יומיים בלי אוננות (לאפס חרמן כמוני זה הרבה) על שימוש בביטוי שלא מכבד נשים, וממש לא רוצה להסתבך עוד יותר. כמו בסרטי הנעורים האמריקאים, עכשיו זה הרגע שבו אני אמור לחשוב על סבתא שלי או משהו כזה כדי להוריד את רמת הגירוי, אבל לא בא לי, אז ברגע של תושייה אני חושב על הכאב שבלאכזב אותך, לא מהסוג המחרמן, יותר לכיוון הבחילה, וזה איכשהו עובד.
כשאני חוזר לבגדים הנורמטיביים שלי מתחילות להן כשעתיים שבהן אזכה לראשונה לצפות בחולשה שלך, ובכן, שמלות. ובכל אחת שאת מודדת אני מדמיין אותך באולם שיש רחב עם נברשות, מוקפת בחבורת מעריצים שמנהלים איתך שיחת חולין שנונה. הם כולם יותר חכמים ממני, יותר מוצלחים ונראים טוב יותר, וכולם מתחרים על תשומת הלב שלך. אני מנסה לרגע לדמיין גם את עצמי שם ואפילו מצליח, כמלצר שמנסה ממרחק לחזות ממחוות קטנות אם את צריכה משהו.
רוב הזמן אני באמת מתנהג יפה ומנסה להיות מועיל, עוזר לסגור רוכסן, מביע דעה, וזה לרגע מרגיש לי קצת כמו החברה המכוערת שלך. אבל בכל זאת, לא להיות חיה לשעתיים זה כנראה גדול עליי ובקיום ההנחיה השנייה שנתת לי בדרך לכאן אני נכשל. "אתה לא נועץ בי מבטים כשאני מודדת." אז את נוזפת בי בשקט בטון המהפנט שלך ואני משיב משהו מפגר בגמגום, מה שרק מעצבן אותך יותר. המעבר הפתאומי לשיח הלא שוויוני הזה משפיל ברמה שלוקח לי כמה ימים כדי לעבד את זה לגירוי.
את מעדכנת שאת לקראת סיום, וזה בתזמון טוב כי אם אצא עכשיו יהיה לי זמן להתכונן לשיחה שיש לי מאוחר יותר. רגע, את מבחינה בה, במקרה או שלא. כבר ראית אותה פעם, והפלרטוט הקצר מסתיים בעוד מדידה. פאק, את יפה. אני חושב מהר על הדברים החשובים שלמדתי בחיים, איך לקבל החלטות על בסיס סדרי עדיפויות ואיך שנכון או לא נכון, צריך לקשקש בביטחון, ומייד מבין שלבוא מוכן לשיחה זה לגמרי אובר רייטד. השמלה ארוכה מאד וכשאת נעמדת על ההדום בשביל התיקונים ובדרך אגב מחלקת לי משימות להמשך השבוע, בבקשות מנומסות כמובן כי אנחנו לא לבד, אני מרגיש את החולשה בברכיים, ורק הידיעה שאם ארד עליהן עכשיו זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך משאירה אותי עומד.
כשאני כבר חייב ללכת ואת נפרדת ממני בחיבוק, אני מרגיש את ההקלה על שהחלקת לי את נעיצת המבטים ושקיבלתי ציון עובר, של חצי קוף ולא של קוף על מלא, שזה בעצם הכי טוב שאני מסוגל לו. בדרך חזרה למשרד, אני אחשוב על זה שאולי הבולבול (אני משער שהיה נכון לדעתך שאחדד בהקשר זה שהמילה זין עשויה להתפרש כהגזמה במקרה שלי) ושערות החזה שלי מיותרים בעצם, ושאולי יהיה פשוט יותר בלעדיהם, ועל פתרונות לבעיה הזו, זמניים יותר ופחות.