אישי, ילדותי. ללא יחסי שליטה בין בני אדם. רק ביני לבין משהו רע אחר.
שוב, משום מקום, לאחר 12 שנים של אדישות מוחלטת, אותו דיכאון. עדיין לא התחלתי, כמו אז, סתם לבכות במיטה אבל זה מרגיש לי שזה די קרוב.
אומנם, עתה הסיבות הן ממשיות. אם אותו מתבגר היה מקבל הצצה ליום בחיי, נניח להיום, הייתה לו סיבה מצוינת להיכנס לדיכאון.
אבל מה בכל זאת משותף לאותו סטלן חביב שהאמין שיוכל להיות טייס, מורה או סוציולוג, לבין אותו גבר מזדקן, סוציומט שהכל סוגר עליו, שמבין שיותר בינוני מזה כבר לא יכול להיות, ושזה כאן להישאר?
הן. דנה והיא (עם השם המיוחד).
רציתי לומר לה אז בחדר האוכל, כששאלה אם יש בה משהו שונה. דיברנו שנינו באותו הטון המתבודד מרחש גיבובי השטויות של כל השאר. רציתי לומר לה שהיופי שלה מיוחד. על הזין, שכולם ישמעו. קוק בצהריים, זה בוודאי יכול היה לעזור.
כשגיחכתי כמו אידיוט זה כבר היה מאוחר מידי, אותה עווית כבר אחזה בפנייה, עשירית, חצי שנייה?
כמה מעוות העולם הזה, שמישהו כמוני יכול בכלל לגרום זאת למישהי כמוה. שאני סמרטוט, הבנתי כבר אז עם דנה. 12 שנים זה הרבה זמן. מתרגלים. אבל סמרטוט שמלכלך אלילות, זה כבר מדכא.
לפני 12 שנים. 22 בפברואר 2012 בשעה 20:10
