היום הייתי שם בשביל מי שהיה צריך אותי, אבל רק בשביל מי שביקש. הייתה עוד מישהי שכנראה הייתה צריכה אותי, אני כמעט בטוח בכך, אבל בכל זאת לא הגעתי לשם. האם יצאתי ידי חובה? ייתכן.
אז כשאבקש זאת מהם, כשאפסיק לחשוב שאף אחד לא יכול לעזור לי (כלומר, השינוי, כפי שאומרת הקלישאה, צריך לבוא מבפנים) אולי הם יהיו שם.
הזמן הוא ספטמבר 1995, המקום הוא תל אביב, בבית של חברה מהכיתה בקצה השני של הרחוב בו נמצא הבית שלי. דוד שלי אסף אותי, חיכה לי בפינת הרחוב, בצל (זה דווקא היה ספטמבר של מזג אוויר נעים). ככל שהתקרבתי אליו הכל התערפל, אך למרות זאת אפילו שנייה לפני לא צפיתי שתיכף אפרוץ בבכי תמרורים, דמעות עגולות וגדולות ופנים מתעוותות. ונזלת. ככה, בתוך החיבוק שלו נשברתי (הוא היה אדם גדול וחסון, עטף אותי), ביום שאבא שלי נפטר.
ובעצם, קשה לי להסביר למה, כי לא הייתי עצוב מידי לפני, כשהיה חולה, וגם לא אחרי. המשכתי לשחק כדורגל ולאונן כך שסך הכל היה באמת נחמד. את אבא הכרתי רק קצת, הוא עבד קשה מידי והקדיש לי זמן מועט מידי. חבל.
וגם לתוכי נשברו. כמו באותו יום שישי, כשחזרתי עם כל הקניות שעשתה, לאחר שאספתי אחריה את הדברים בחנויות דיזנגוף וקינג ג'ורג' (צעיף, ארנק של הלו קיטי ועוד כמה שטויות ששימחו אותה מאד). לא דיברנו לפני, רק נקבע שאגיע אליה בארבע, לנקות קצת בזמן שתנוח בשעות הכל כך יפות האלה. ירדתי על ארבע מייד כשפתחה, השתהיתי קצת על מראה כפות רגליה היחפות, שציפורניהן היו משוחות בלק אפור כהה. קרבתי באיטיות לנשקן אך לפני שהספקתי היא התכופפה ואחזה בידי, ומשכה אותי אליה. עטפתי אותה כשבכתה. הזמן עשה את שלו ולאחר כשלוש דקות היא נרגעה. קצב נשימותיה הפך איטי יותר, ואני הרפיתי מעט את ידיי. הוא סבל. גסס כ-10 דקות, והיא הייתה לבד, הנהג שדרס אותו פשוט המשיך לנסוע, לא יכלה לעשות דבר. היא ישבה שם ובהתה כשהגיעו מהעירייה לפנות את גופתו לתוך שקית זבל. אני לעומתה לא ממש התרגשתי מהמקרה, מעולם לא אהבתי חתולים.
הלוואי והייתי ונילי. אתמול פגשתי את אחותי לקפה והיא סיפרה לי על החבר החדש הראשון שלה ועל כל מיני דברים שנשמעו מאד נורמאליים. אני כל כך מקווה שהיא לא כמוני, למרות שלהיות נשלטת נראה לי קל יותר. גם לי הייתה אז חברה, והצלחתי להעמיד פנים, למרות שלהעמיד פנים בתור נשלט זה קשה יותר, צריך להציג זקפה. אני אופטימי לגביה.
לפני 12 שנים. 5 בינואר 2012 בשעה 20:46